דוד וולפין – David Volpin

דוד, בן מאשה ושמואל, נולד במדנוס שבמחוז בואנוס-איירס, ארגנטינה, בי"ז באב תרע"ה (28.07.1915). הוא גדל, התחנך ובילה את רוב חייו במחוז זה, עסק בחקלאות במשק המשפחתי ורכש ידע וניסיון רב בעבודת האדמה. בבחרותו גויס דוד לצבא הארגנטינאי. בשנת 1948, מייד לאחר הקמת מדינת ישראל, התייצב במשרדי הסוכנות היהודית בבואנוס איירס ועוד באותו חודש מאי הפליג ארצה, במסגרת הקבוצה הראשונה של המח"ל (מתנדבי חוץ לארץ) מדרום אמריקה. בתום שהייה של כחודש במחנה המעבר במרסיי, הוטסה קבוצתו של דוד ארצה. הוא הגיע לישראל ביום 19.07.1948 וגויס מיד לשורות צה"ל. דוד השתתף בקרבות מלחמת העצמאות שבגליל, בדרום לבנון, בצפת ובתרשיחה. הוא שוחרר מצה"ל בחודש אוגוסט 1949. עם שחרורו, הצטרף לקבוצה שישבה ליד חדרה, ועלה עם ראשוני גרעין זה להתיישבות מול גבול רצועת עזה, להקמת קיבוץ עין השלושה (נווה יאיר). הוא נודע בין חברי הקבוצה כחקלאי המנוסה ביותר מביניהם, על כן לימד והדריך את חבריו ושימש כרכז המשק החקלאי. לאחר תקופת-מה הקים את משק הצאן בקיבוץ. ביום שישי י"ט בשבט תשי"א (26.01.1951) יצא דוד לבדו, כהרגלו, למרעה הצאן, והותקף על ידי מסתננים. ברדת הלילה, משלא שב למשק, נפתחו חיפושים ממושכים ומורטי עצבים אחריו בידי חבריו לקיבוץ וכוחות הצבא. רק למחרת נמצאה גופתו כשהיא מוטלת בשדה, כשני קילומטרים מהמשק. עדר הצאן ורובהו האישי של דוד נשדדו ממנו, ועקבות רגליהם היחפות של הרוצחים הובילו לעבר הגבול המצרי. דוד היה בן 36 במותו, רווק. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בקיבוץ עין השלושה.

משה רובין – Moises Rubin

 

משה, בן לאון-אריה ואידה רובין, נולד בט' באדר תרצ"ג (07.03.1933) בבואנוס-איירס, ארגנטינה, שם השלים את לימודיו היסודיים והתיכוניים. היה חניך תנועת 'בית"ר' בבואנוס-איירס וחבר בגרעין לעלייה ולהכשרה של התנועה.
כשהשלים את מסלול החינוך האידיאולוגי עלה לארץ, ב- 20 ביוני 1953, והצטרף למושב התנועה מבוא ביתר, שבהרי ירושלים. במשק עבד בהפעלת המדחס (קומפרסור) וכרה את התעלה הראשונה בסלעי ההר, על מנת להניח קו ראשון לאספקת המים למושב.
בי"ח בסיוון תשי"ד (19.06.1954), ביום השנה לעלייתו ארצה, יצא משה עם עוד שניים מחברי המשק לחורשת עצי הפרי הסמוכה למשק, בקרבת גבול ירדן דאז. חוליית מסתננים מירדן, שהכינו מארב בחורשה, פתחה עליהם באש. משה וחבריו ניסו להשיב אש, אך כלי הנשק שהיו ברשותם לא פעלו כראוי. בתום קרב גבורה שנמשך 3 שעות נהרגו השלושה. גופותיהם נגררו לשטח ירדן והושחתו.

חבריו למשק זוכרים את משה כצעיר יפה תואר ואידיאליסט, שהספיק לחיות ביניהם שנה אחת בלבד לפני שנפל על הגנת המולדת, והוא בן 21 במותו.
המדחס שהפעיל בחייו שימש גם לכריית קברו, כאשר הובא למנוחות במושב השיתופי מבוא ביתר.

יצחק דון – Isaac Don

יצחק, בן יעקב וטובה דון, נולד בפולין בכ"ז בסיוון תרצ"ז (05.06.1937). בפרוץ מלחמת העולם השנייה, עם פלישת הגרמנים, נמלטה המשפחה מפולין ואחרי תלאות דרך מרובות הגיעה לארגנטינה.
רצונו העז של יצחק היה לעלות ולבנות את חייו בארץ ישראל. בחודש יולי 1953, בעודו נער, עלה ארצה והצטרף למושב השיתופי מבוא ביתר.
בי"ח בסיוון תשי"ד (19.06.1954), יצא יצחק עם עוד שניים מחברי המשק לחורשת עצי הפרי הסמוכה למשק, בקרבת גבול ירדן דאז. חוליית מסתננים מאנשי הליגיון הערבי, שהציבו מארב בחורשה, פתחה עליהם באש.יצחק וחבריו ניסו להשיב אש, אך כלי הנשק שהיו ברשותם לא פעלו כראוי. בתום קרב גבורה שנמשך 3 שעות נהרגו השלושה. גופותיהם נגררו לשטח ירדן והושחתו.
חבריו מספרים כי יצחק אהב לכתוב, בעיקר ביידיש. רשימותיו מתעדות בחן רב את התערותו בחייו החדשים במולדת, את העבודה המפרכת והקשה במאבק האדם מול הטבע, ואת שמחת היצירה למראה היישוב ההולך ונבנה על אדמת ההר.בן 17 היה במותו. הובא למנוחות בבית העלמין במבוא ביתר.

צבי (הקטור) איידמן – Hector Eidman

 

צבי (הקטור), בן מנדל-מנחם ומיכאלה, נולד בכ"ז בניסן תרצ"ב (03.05.1932) בעיירת הכותנה וילה אנגלה, מחוז צאקו, ארגנטינה.
בבית הוריו התחנך על אהבת העם היהודי ומולדתו ובגיל צעיר הצטרף לתנועת הנוער הציונית בית"ר, בה בלט במסירותו ונאמנותו.
צבי היה ספורטאי וכדורגלן מצטיין, תלמיד בבי"ס למסחר, שבעקבות הרצון לעלות לארץ שינה את תוכניותיו ולמד מקצוע טכני, שיביא תועלת למדינה שזה עתה נולדה.
המשפחה התכוננה לעלות לישראל ב- 1948, אך עקב מחלתו ופטירתו של האב התעכבה עד שנת 1952. בשנהזו עלו לארץ האם, מיכאלה, ושני ילדיה, חנה וצבי. הם הצטרפו לבת הבכורה, מלכה, שעלתה שנה קודם לכן והתיישבה במבוא ביתר, מדרום-מערב לירושלים.
צבי הג'ינג'י התנדב לכל משימה בעבודה ובהגנה על היישוב. ביוני 1954 הוא הצליח להציל שניים מבין חמישה חברים שיצאו לסיור והותקפו על-ידי ירדנים. כעבור ארבעים שנה נמצא מכתב ששלח צבי לחברו בארגנטינה, ובו תיאור מדויק של האירועים.בכ"ד בטבת תשט"ז, (18.01.1955), עבדו צבי וחברו אליעזר (באינו) כ"ץ בכפר עגור, באדמות שהיו שייכות למבוא ביתר. באותו לילה חדרה לעגור קבוצת מסתננים חמושים מירדן במטרה לבצע הרג ושוד. למחרת, כאשר הגיע למקום אחד מתושבי הכפר כדי להעיר את הבחורים שהיו אמורים לחרוש את שדהו באותו יום, מצא את דלת ביתם פרוצה. על הרצפה נמצאו שתי גופות, כאשר צבי אוחז ברגל חברו כדי לנסות להצילו. התברר כי המסתננים תקפו את הבית שבו שהו צבי ואליעזר, הרגו את השנייםושדדו את נשקם. עקבות הדם בחוץ העידו על כך שצבי הצליח לפצוע את אחד המסתננים.
בן 23 היה במותו. הותיר אחריו שתי אחיות.
צבי הובא למנוחות בבית העלמין במבוא ביתר. הוא נקבר ליד אמו, שחלתה ונפטרה כמה חודשים לפניו. מצידו השני נקבר חברו אליעזר, שניהם עלו ארצה עם חלום, עבדו יחד ומצאו מותם יחד.

אליעזר (באינו) כץ – Eliezer Katz

 

אליעזר, בן משה ופאולינה כץ, נולד בי' באלול תרצ"ג ( 01.09.1933 ) בבאהיה שבברזיל, ועל כן דבק בו הכינוי "באינו" – …מעטים הכירוהו בשם אליעזר. בשביל כולם היה ונשאר באינו" – כתב חברו ליישוב.
נולד וגדל בברזיל, ושם סיים בית ספר יסודי ותיכון. בביתו לא ספג חינוך ברוח היהדות או הציונות, אך יום אחד הוזמן לקן של תנועת 'בית"ר', והרעיון כבש אותו. כך הגיע להכשרת בית"ר בברזיל שהתעתדה לעלות ולהתיישב בארץ, וללא כל הודעה מוקדמת, הודיע: "באתי, ואני רוצה לעלות אתכם ארצה".בחודש יוני 1952 עלה ארצה, למושב השיתופי מבוא ביתר, ועבד בענפי החקלאות. באינו היה מוכר לכל כבחור חברותי ושמח, שאהב לרקוד ולשיר, וניגן במפוחית.
בתחילת שנת 1955 ציפה לבוא אחותו לביקור. כשבוע לפני בואה המיועד, בכ"ד בטבת תשט"ו (18.01.1955 ) יצא לעבוד בשטח אדמה שהוחזק בידי מבוא ביתר ליד המושב עגור. מסתננים תקפו את הבית ששהה בו יחד עם חבר נוסף, צבי איידמן, ירו ורצחו את שני החברים ושדדו את כל הציוד שנמצא בבית. אחותו לא זכתה לראותו עוד.בן 22 היה במותו. הובא למנוחות בבית העלמין במבוא ביתר.

אריה לאון קנר – Leon Kanner

 

אריה לאון (אריק), בן קלרה ומרקוס, נולד באורוגוואי בח' בסיוון תש"ח (15.06.1948). הוא היה בן הזקונים במשפחתו, אחיהן של מרים, אירית ורחל. הוריו של אריק היגרו מאירופה לאורוגוואי בשנות השלושים המוקדמות והשתקעו בלאס פיאדרס, העיירה בה נולד, גדל והתחנך.
אריק למד בבית ספר "ארטיגס" ובתיכון המקומי. היה תלמיד מצטיין, שכבר מגיל צעיר חיפש דרכים נוספות להעשיר את השכלתו. באופן עצמאי למד את השפה האנגלית, למד ציור והשתתף בכמה תערוכות ארציות של ציורי ילדים.
בהיותו תלמיד תיכון הירבה אריק לעסוק בעיתונאות כתחביב. הוא ערך את עיתון בית הספר ואת רדיו בית הספר, ואף המציא עיתונים הומוריסטיים משלו שנכתבו ואוירו במעשה ידיו. עם הזמן הרחיב את התעסקותו באמנות הפלסטית, מציור לפיסול בגיר ולעשיית מסיכות.
זמן ומרץ רב הקדיש לצילום, השתתף בכמה תערוכות צילומים ואף החל לעסוק בצילום במסרטת קולנוע. גם בבוטניקה התעניין, ואף הקים בביתו מעבדה קטנה לניסויים בתחום. בהיותו בן 15 רכש גיטרה, זו ליוותה אותו בנאמנות עד יומו האחרון. אריק אהב לשיר, במיוחד שירי עם, ובמסיבות ידידים היה מנגן ושר.
אריק גדל בבית ציוני. בנעוריו עלו אחיותיו לישראל זו אחר זו, והוא עצמו הצטרף לתנועת "השומר הצעיר" והתכונן לעלייה. את עתידו ראה כחקלאי בישראל, ובהיותו בן 16 החל בלימודים קדם-אוניברסיטאיים במגמת החקלאות. חודשים ספורים אחרי תחילת לימודים אלה קיבל מלגה לשיפור ידיעותיו בשפה האנגלית מטעם שגרירות ארצות הברית. הוא נסע לברייטון שבמישיגן, שם התגורר במשך חצי שנה אצל משפחה מקומית ולמד חקלאות בבית ספר מקומי. נסיעה זו עשתה עליו רושם רב והוא לא שכחה מעולם.
עם שובו של אריק לאורוגוואי עלו הוריו לישראל. אריק נותר אצל קרובי משפחה כדי להשלים את לימודיו הגבוהים. ביום השני למלחמת ששת הימים הוא עלה על אונייה שהפליגה לישראל – איש מקרוביו לא הצליח להניאו מצעד זה. אריק עמד על כך כי דווקא בתקופה קשה כזו מקומו של היהודי במדינת היהודים.
עם הגיעו ארצה הצטרף לגרעין בקיבוץ המעפיל והחל בלימודי השפה העברית. הוא לא זנח את עיסוקיו באמנויות השונות, וזמן קצר לאחר בואו לארץ הספיק לצלם סרט מצוייר קצר בשם "הגשם הראשון", אשר זיכה אותו בתחרות ארצית של קולנוע לנוער. מצלמתו הקנתה לו שם בין מכריו. עמה הנציח חוויות משפחתיות באהבה רבה ועמה תיעד את תאטרון הבובות שהפיק להנאתם של הדור הצעיר במשפחתו, תאטרון שהפך למסורת.
בחודש נובמבר 1968 פנה אריק ללימודי חקלאות באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא התקבל ללימודים לאחר ששיפר את העברית שבפיו באולפן "מצדה" בבאר שבע ולאחר שעבד תקופת מה, במקביל, במכון לחקר הנגב. בירושלים הכיר את חברו לחדר ולספסל הלימודים, אדי יופה. השניים התיידדו ויחד נהגו לטייל בירושלים – אריה הירבה לצלם, ולתעד את העיר ואת יושביה.
בשעות הצהריים של יום שישי ג' באדר תשכ"ט (21.02.1969) נמצאו אריק וידידו אדי בשופרסל שברחוב אגרון בירושלים. הם ביקשו לקנות מצרכים לטיול שתכננו בהרי ירושלים. פצצה, שהועברה לתחומי ישראל על-ידי איש כמורה והונחה בידי מחבלת ערבייה, מורה במקצועה, בתוך קופסת סוכריות בחנות, התפוצצה. הפיצוץ גרם לפציעתם של תשעה אנשים, ולמותם של אריק ושל ידידו אדי.
אריק היה בן 20 במותו. הותיר הורים ואחיות. הובא למנוחות בבית העלמין בגבעת שאול, ירושלים.

מאיר צימרמן – Meir Zimmerman

 

מאיר, בן זרח וחיה, נולד בג' בניסן תש"א, 31.03.1941, במונטבידיאו, אורוגוואי.
מאיר עלה לארץ בשנת 1962, בהיותו צעיר בן 21. בתחילה נקלט במשך שנה אחת בקיבוץ כיסופים ולאחר מכן עבר לאילת עם רעייתו, והחל לעבוד כמנהל עבודה במכרות הנחושת בתמנע.
מאיר היה נשוי לרוזיטה ואב לילדה, אהבה. הוא התערה בחיי הקהילייה המקומית. לאחר שגויס ונלחם במלחמת יום הכיפורים, הקדיש מזמנו לפעילות במשמר האזרחי. היה פעיל בבית הכנסת ושיתף פעולה עם רב המקום. לאחר מותו, אותו רב עבר לעכו והקים שם ספרייה לזכרו.
כשהבין מאיר שאת המכרות עומד לפקוד משבר כלכלי, החליט לעזוב ולמצוא עבודה חדשה. הוא התקבל לעבודה במפעל אורון שליד ערד, ואף רכש דירה חדשה בערד.
ביום שישי בבוקר, כ"ה בתמוז תשל"ה, 04.07.1975, הגיע מחבל, שהתחזה לסבל, עם מקרר לכיכר ציון בירושלים. הייתה זו שעה עמוסה מאוד במקום. מאיר, אשתו ובתו, שהיו בדרכם מאילת לחיפה לביקור אצל הורי אשתו, נסעו דרך ירושלים כדי להתפלל בכותל ולטייל בעיר. הם עצרו בכיכר ציון על מנת לטלפן למשפחה ולהודיע על שעת בואם. באותם רגעים המחבל הניח את המקרר על המדרכה, ונעלם.
המקרר עורר את חשדם של כמה מבעלי החנויות ושל עוברי האורח. הם פתחו, בדקו ומצאו אותו ריק. חומר הנפץ הוטמן כך שלא ניתן היה להבחין בו. אחת מבעלי החנויות אף הזמינה את המשטרה, אך לפני שאלו הספיקו להגיע, התפוצץ המקרר וגרם למותם של 13 אנשים. בין ההרוגים היו מאיר, אשתו רוזיטה ובתו אהבה. עשרות אנשים נפצעו בפיגוע. שניים מהפצועים מתו כעבור כמה ימים.
מאיר היה בן 34 במותו. הניח אחריו אח ושתי אחיות. הובא למנוחות בבית העלמין בחיפה.
לאחר מות המשפחה הצעירה, מכרו הוריה של רוזיטה, אשתו של מאיר, את דירתם ומכוניתם של בני הזוג ובכסף הכניסו ספר תורה לבית הכנסת היהל"ם באילת, בו נהג מאיר להתפלל, וכן תרמו כסף לספרייה.

רוזיטה צימרמן יופה – Rosita Yoffe de Zimmerman

 

רייצ'ל, בת אליהו ומרים יופה, נולדה בה' בניסן תש"ה, 19.03.1945, במונטבידאי, אורוגוואי.
רוזיטה עלתה לארץ עם בעלה מאיר צימרמן בשנת 1962. בני הזוג השתקעו בעיר אילת ושם נולדה בתם, אהבה. המשפחה הצעירה עמדה לעבור להתגורר בערד, עיר בה הבעל, מאיר, החל לעבוד.
ביום שישי בבוקר, כ"ה בתמוז תשל"ה, 04.07.1975, הגיע מחבל שהתחזה לסבל עם מקרר לכיכר ציון בירושלים. הייתה זו שעה עמוסה מאוד במקום. רוזיטה, בעלה ובתה, שהתארחו אצל חברים בירושלים, יצאו לטייל במרכז העיר והגיעו לכיכר ציון. המחבל הניח את המקרר על המדרכה מול שורת חנויות, ונעלם. המקרר עורר את חשדם של כמה מבעלי החנויות ושל עוברי האורח. הם פתחו ובדקו אותו ומצאו אותו ריק. חומר הנפץ הוסתר כך שלא ניתן היה להבחין בו. אחת מבעלי החנויות אף הזמינה את המשטרה, אך לפני שאלו הספיקו להגיע, התפוצץ המקרר וגרם למותם של 13 אנשים ולפציעתם של עשרות. בין ההרוגים היו רוזיטה, בעלה מאיר ובתה אהבה. שניים מהפצועים מתו כעבור כמה ימים. רוזיטה הייתה בת שלושים במותה. הותירה אחריה הורים. היא הובאה למנוחות בבית העלמין בחיפה, ונטמנה לצד בעלה ובתה.
לאחר מותה של רוזיטה ומשפחתה, מכרו הוריה את המכונית ואת הדירה שהיו שייכים למשפחה הצעירה, ובכסף תרמו ספר תורה לבית הכנסת היהל"ם באילת, ומימנו הקמת ספרייה לזכרם.

אהבה זרחה צימרמן – Ahava Zimmerman

 

אהבה, בת מאיר ורוזיטה רייצ'ל, נולדה בי"ב באדר ב' תשכ"ה, 16.03.1965, באילת. כונתה בחיבה אהבל'ה. למדה בבית הספר אופיר באילת, והייתה תלמידה מצטיינת.
ביום שישי בבוקר, כ"ה בתמוז תשל"ה, 04.07.1975, הגיע מחבל שהתחזה לסבל עם מקרר לכיכר ציון בירושלים. הייתה זו שעה עמוסה מאוד במקום. אהבה והוריה, שהתארחו אצל חברים בירושלים, יצאו לטייל במרכז העיר והגיעו לכיכר ציון.
המחבל הניח את המקרר על המדרכה ממול מספר חנויות, ונעלם. המקרר עורר את חשדם של כמה מבעלי החנויות ושל עוברי האורח. הם פתחו ובדקו אותו ומצאו אותו ריק. חומר הנפץ הוסתר כך שלא ניתן היה להבחין בו. אחת מבעלי החנויות אף הזמינה את המשטרה, אך לפני שאלו הספיקו להגיע, התפוצץ המקרר וגרם למותם של 13 אנשים ולפציעתם של עשרות. שניים מהפצועים מתו כעבור כמה ימים. בין ההרוגים היו אהבה, אמה רוזיטה ואביה מאיר.
אהבה הייתה בת עשר שנים במותה. היא הובאה למנוחות בבית העלמין בחיפה, ונטמנה לצד אמה ואביה.
לאחר מותה, מכרו סביה, הורי אמה המנוחה, את מכונית המשפחה, ובכסף תרמו ספר תורה לזכר המשפחה הצעירה לבית הכנסת היהל"ם באילת. את הכסף ממכירת בית המשפחה באילת תרמו להקמת ספרייה.

מתתיהו גרשון (פביאן) רזניק – Fabian Resnik

 

פביאן נולד בי"ט באב תשכ"ד, 28.07.1964, בבואנוס איירס, ארגנטינה. בנם של שרה ויהושע רזניק, ואח של יפה מריאל רזניק-מורוא.
גדל וחונך בארגנטינה בבית-ספר ממלכתי ובבית-ספר יהודי בשעות אחר הצהריים. שם החל עיצובו כיהודי וכציוני. בתהליך זה היה תפקיד מכריע להורים: האם – שרה, מורה לעברית בבית-ספר יהודי, והאב – יהושע, שהיה בנעוריו חלוץ בעצמו, עלה לישראל והתגורר בה שנים אחדות.

מגיל תשע היה פביאן חבר בתנועת הנוער הציונית: "החלוץ למרחב", תחילה כחניך ואחר כך כמדריך לצעירים ומאוחר יותר לבוגרים. בהמשך שימש גם בתפקיד גזבר וראש גן. באופן טבעי בחר ללמוד ברשת אורט – רשת בתי-ספר יהודיים טכניים בכל העולם, וסיים את הלימודים כטכנאי וכמתכנן מחשבים.

ב- 1983 הגיע לראשונה לישראל לקורס במכון למדריכי חוץ-לארץ בירושלים. המפגש הראשון והאחרון שלו עם הארץ נקשר איפוא בירושלים.

בשובו לארגנטינה גמלה בו ההחלטה לעלות לישראל ויחד עם חברים מהגרעין עלה ארצה ב- 1985. הם ביקשו להגשים את חלומם הציוני בקיבוץ צעיר בנגב: קיבוץ טללים. כעבור זמן מה חזר לספסל הלימודים, והספיק לסיים בהצטיינות שנתיים בלימודי המחשב בבית-הספר להנדסאים שליד אוניברסיטת תל אביב.

כדי לקיים את עצמו, עבד בחופשת הקיץ כרפתן בקיבוץ גבעת חיים איחוד. תוך זמן קצר קנה את לב החברים, הן בעבודה חרוצה והן בעזרה מסורה במתמטיקה לצעירי המשק. וכך, שלא כמקובל, קיבל מהר חדר ואומץ על ידי משפחה בקיבוץ.כשקרה האסון, היה זה רק טבעי שמצא את מנוחתו האחרונה בקיבוץ שאהב ואהבו: גבעת חיים איחוד.

פביאן רזניק מצא את מותו – כמו את חייו – מתוך אצילות נפש יתירה, כשאימץ משפחה מארגנטינה שבאה לקבל טיפולים נגד לאוקמיה בהדסה ירושלים. בשיא עונת הבחינות של סוף שנת 1989 עזב הכל ונסע לעזור בתרגום לספרדית. זו הייתה נסיעתו האחרונה. הוא עלה על אוטובוס הדמים ואבד בתהום.ביום חמישי 06.07.1989 בשעה 11:00 לפני הצהריים יצא אוטובוס אגד בקו 405 לנסיעה מתל אביב לירושלים. האוטובוס עבר את צומת הפנייה לנוה-אילן כאשר מחבל, שהיה אחד הנוסעים, התנפל על הנהג והסיט את ההגה לימין. הרכב פרץ את גדר הבטחון והתדרדר לתהום. מעוצמת המכה נפגעו רוב הנוסעים, ואז החל האוטובוס לבעור ופצועים שלא הצליחו להימלט נשרפו בתוכו. 16 נוסעים, ביניהם פביאן, ניספו, ועשרות נפצעו. צעיר יהודי מארגנטינה הגיע לארץ לבנות ולהיבנות בה. מימש חלום דורות. חלום על ישראל. חלום על ירושלים. אך בדרך אל ירושלים של מטה, הגיע אל ירושלים של מעלה בג' בתמוז תשמ"ט, 06.07.1989, והוא בן 25 שנים.