ראשי > 2006, ברזיל - Brazil, פיגועים - Atentados > הלנה ורפי הלוי – Helena y Rafi Halevy

הלנה ורפי הלוי – Helena y Rafi Halevy

 helena-halevi.jpg


הלנה, בת דוד ודברה, נולדה בברזיל בח' באדר תש"ז, 28.02.194. גדלה והתחנכה בברזיל.


כשהייתה בת 18 עלתה הלנה לישראל. תחילה חשבה ללמוד במכון גולד בירושלים ולשוב לברזיל, אך בביקורה בקיבוץ בארות יצחק פגשה את הנח"לאי רפי הלוי, התאהבה בו וכעבור זמן קצר הם החליטו להתחתן ולהקים את ביתם בקיבוץ. שם נולד בנם הבכור – עודד.


בהמשך עברו לכפר הנוער בכפר חסידים, שם עסקו בהדרכה. ביתם שימש כבית חם ואוהב לחניכים, אשר היו איתם בקשר קרוב משך שנים רבות אף אחרי שעזבו את כפר הנוער. בכפר חסידים נולדו גלעד ונעמה.


רפי והלנה המשיכו לחפש את ייעודם ורכשו משק חקלאי בכפר גדעון שבעמק יזרעאל. שם נולדה הבת נטע.


את החקלאות עזבו בשנת 1990 לטובת חיזוק ההתיישבות בקדומים.
הלנה הקימה וניהלה את מועדונית בית הספר בקדומים, וחינכה דורות של ילדים ביישוב. הרבתה לטרוח עבורם ויצרה אווירת בית אמיתית.
הלנה הקרינה את החום האנושי והפנימי שלה אל רבים, שכה אהבו אותה.


ביום חמישי בערב, אור לב' בניסן תשס"ו, 30.03.2006, חזרו בני הזוג הלוי במכוניתם מביקור לכבוד יום הולדתה של נכדתם רוני, בתם של גלעד ומור. בדרך אספו שני טרמפיסטים, רעות פלדמן ושקד לסקר. בצומת קרני שומרון עלה לרכבם מחבל ערבי שהתחזה לטרמפיסט חרדי. כעבור עשר דקות של נסיעה, עת הגיעו לצומת הכניסה לקדומים, בשעה 21:45, פוצץ המחבל את חומר הנפץ שעל גופו. כל היושבים ברכב נהרגו.


במהלך הנסיעה הבין רפי, כפי הנראה, כי מדובר במחבל, ולכן בכניסה לקדומים הוא סובב את הרכב לכיוון הנגדי, ובכך הציל חיי רבים מתושבי היישוב.


הלנה הייתה בת 59 במותה. הובאה למנוחות בבית העלמין בקדומים, לצד בעלה. רפי והלנה הותירו אחריהם ארבעה ילדים ושלושה נכדים.

מודעות פרסומת
  1. אפריל 20, 2010 בשעה 11:08 am

    ספדה לבני הזוג הבת נעמה:
    "אבא'לה ואימא'לה, הורים שלנו יקרים.
    האדמה הרועדת זה עתה סגרה עליכם ועל פיסת לב של כל אחד מאיתנו,
    פיסת לב שנקברה יחד אתכם.
    ארבעה ילדים, ארבעה לבבות מכווצים,
    דואבים, נחמצים ומתגעגעים.
    באחת, בלחיצה רוויית שנאה יוקדת, נקרעתם מאיתנו, נקראתם לעולם של מעלה.
    מוות נוראי. העברנו בראשינו את רגעי הסיוט והאימה שעברו עליכם,
    13 דקות של פחד מוות,
    כל שקיווינו שהעשייה, המחשבה האחראית, האומץ,
    הרחיקו מכם והלאה את הבעתה.
    כולנו כאן, ארבעה עולמות שונים מאוד ודומים מאוד לכם,
    כשפרטנו למילים את מי שהייתם – מצאנו אותנו.
    קיבוץ גלויות של רוגע וחיות, עקשנות ופייסנות, הישגיות והשלמה.
    לא רק אותנו השארתם יתומים.
    בכל תחנה בחייכם הכיל לבכם הרחב עוד ילדים.
    בניתם בית פתוח שרבים מצאו בו חום אימהי שלך, אימא,
    ודאגה והקשבה שלך, אבא.
    מכל תחנה נשארו לכם חברים יקרים,
    ריכזתם סביבכם דמויות שהקשר היחיד ביניהן – זה אתם.
    אבא, נמוך ורחב כתפיים, מחובר בכל נימי נפשו לארץ, לאדמה,
    אימא, ששילבה בין התרבות הברזילאית לנפש הציונית.
    כך גדלנו, אוכלים קלסונס ופאג'ואדה, מעמולים ומנג'ה בראנקו,
    מכירים את הפיוטים הצפתיים ורוקדים את הסמבה הברזילאית,
    שמחת חיים של ברזילאים ואומץ של ישראלים.
    אימא, שידעה לחיות, להשקיע בפרטים הקטנים,
    להכין לנו תחפושות שזכו תמיד במקום הראשון,
    עוגות יומולדת, לנו ואחר כך לנכדים,
    כל כך השקעתם ביחד בעוגה האחרונה לרוני המתוקה.
    אימא'לה, שלא חששה מאתגרים קטנים וגדולים,
    לעלות לישראל, לעלות לקדומים בעיצומה של האינתיפאדה,
    להתיידד עם המחשב,
    ללמוד את רזי האינטרנט ולשוחח דרכו שיחות יומיומיות עם ט'יה פאני, האחות האהובה שלה.
    אבא שלנו, שהסתובב ושרק, דיבר דרך העיניים והמעשים,
    כולנו נהנינו מהתחביבים המיוחדים שלו,
    היין, הכבושים, מיץ קנה סוכר, בריכה מחבילות חציר וניילון שחור,
    אהבת הג'אנק והכשרתו לרהיט שימושי וראוי,
    בבתים של כולנו יש משהו מהאוצרות שמצאת.
    אבא'לה, שהייתה לו דרך מיוחדת להגיע אל ליבם של ילדים,
    לדבר איתם בגובה העיניים, להמציא משחקים ולספר סיפורים.
    סבא רפי וסבתא הלנה שכל כך היו מחוברים לנכדים,
    שהנכדים שבדרך לא יזכו להכיר אותם.
    תמונה שלך אבא,
    אוכל ביצת עין על הבוקר ישר מהמחבת,
    יושב על טרקטור וחורש שדה,
    מתגלגל עם הנכדים על הדשא,
    מאכיל את הגדיים בבקבוק,
    תוקע בשופר על הבמה בית הכנסת בצפת.
    תמונה שלך אימא,
    יושבת מול המחשב עם כוס קפה,
    מעירה לאבא על הכתם בחולצת השבת,
    מטיילת בקופה קפנה עם קוקוס ירוק וקש,
    מסדרת ציפורניים בשולחן במטבח כשהאלחוטי בין האוזן לכתף.
    את כל התמונות האלה לא נראה עוד.
    הורים יקרים שלנו,
    אולי לא תמיד הראינו, אבל כל כך כל כך אהבנו – כולנו.
    אם רק לפחות היו לנו עוד כמה דקות,
    רק לכמה מילים וחיבוק של פרידה,
    אם רק יכולנו להגיד עוד כמה משפטים,
    להסתכל דרך העיניים ולהיפרד.
    ואני עוד רציתי לבקש ולהגיד גם סליחה,
    סליחה על שלא עשיתי מספיק כדי לאחות את הקרעים,
    שלא לקחתי את מושכות העגלה המשפחתית והחזרתי אותה חזרה למסלול.
    לא עוד.
    אני מבטיחה לשמור על המשפחה מאוחדת,
    אנחנו מבטיחים לשמור על נטוש היקרה שלנו,
    להיות האחד בשביל השני, בשבילנו, בשבילכם.
    נוחו על משכבכם בשלום".

  1. No trackbacks yet.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: