ראשי > 2003, ארגנטינה - Argentina > אמיתי (גוסטבו) שליסרמן – Gustavo (Amitai) Shliserman

אמיתי (גוסטבו) שליסרמן – Gustavo (Amitai) Shliserman

   Gustavo Shliserman     Gustavo Shliserman - Placa



בן רג'ינה וחוליו פרננדו, נולד ביום י"ב בכסלו תשכ"ח, 14.12.1967, בטוקומאן שבארגנטינה, אח למרסלו.


גוסטבו גדל במשפחה יהודית ציונית, למד בבית-הספר היהודי "עצמאות" ובבית-המדרש למורים ע"ש חיים גרינברג. הוא היה חבר בתנועת הנוער "חלוץ המרחב", הצטרף לתנועה הקונסרבטיבית ושימש כמנהיג רוחני וכחזן בקהילת טוקומאן. בנוסף, התנדב בקהילה ולימד יהדות ואהבת הארץ.


גוסטבו למד ב"מעיינות" – מרכז למדריכי נוער ומנהיגות קהילתית של הסוכנות היהודית, והשתלם בהנחיית קבוצות בבית-הספר לפסיכולוגיה חברתית ע"ש פישון רבייר.


גוסטבו היה ציוני בכל נימי נשמתו ובשנת 1988, כשמלאו לו 21 שנים, הגשים את חלומו ועלה ארצה עם הוריו ואחיו והמשפחה קבעה את מקום מגוריה בירושלים. גוסטבו המשיך גם בארץ את מסורת ההתנדבות שלו והתנדב במקומות שונים, כגון בקהילת "קול הנשמה", שם עזר להורים שכולים, הדריך בתנועת הנוער "מצדה" והנחה קבוצת תמיכה לאנשים החיים עם HIV. המוטו שלו היה: "במקום להתלונן כל היום כמה רע פה, יש דברים שאנחנו יכולים לעשות גם למען עצמנו וגם למען אנשים שצריכים את זה ובכך לגרום לחיים להיראות קצת יותר יפים." תחביביו היו קריאה, מוזיקה וטיולים ברחבי הארץ.


גוסטבו למד לימודי תואר ראשון בעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית בירושלים.


בהערכה על ההכשרה המעשית שעשה כיועץ בתיכון במסגרת לימודיו נכתב:
"גוסטבו הוא סטודנט מיוחד במינו היוצר קשר חם וכן מאוד. בעל ידע רב ורגישות יוצאת מן הכלל לאנשים שהוא בא במגע איתם. הוא צמא דעת ולומד היטב על-ידי ניתוח מעמיק של הפונה… מרשימה מאוד יכולתו, כסטודנט בתחילת הדרך, לעשות אינטגרציה בין החוויה הרגשית הישירה לבין המחשבה התיאורטית… גוסטבו התקדם מאוד מבחינה מקצועית והתקדמותו הופכת לחוויה מספקת מאוד בהדרכה."


בן 27 היה גוסטבו בפברואר 1994 עת התגייס לצה"ל. בתחילת דרכו הצבאית שימש כקצין בריאות הנפש במרפאה המרחבית "שנלר" ובשנים 1995-1999 היה קב"ן בא"ח 1. לאחר שעבד כשנתיים בבית-החולים "איתנים", הגיע לאוגדה 162 ושירת בה כקב"ן אוגדתי עד יום מותו. במהלך שירותו היה קב"ן בחטיבת "גולני" בגבול לבנון וביש"ע, שם היה חשוף לסיכונים. בעבודתו גילה מקצועיות רבה ורגישות יוצאת דופן כלפי מטופליו. הוא היה מעמודי התווך של מערך בריאות הנפש וזכה לשבחים רבים מפי מפקדיו ועמיתיו על המקצועיות הגבוהה שלו כמו גם על ההתמדה והרגישות שהפגין כלפי מטופליו. גוסטבו היה בעל ידע רחב מאוד ביחסי אנוש. חבריו, שנהגו לכנותו "גורדו", מתארים אותו כאדם נפלא, מלא שמחת חיים, רגיש ומצחיק. הם מדגישים עד כמה היה אהוב על כולם. מפקד היחידה שלו מספר כי היה מופת לחיקוי וראוי לשבח על דרך התנהלותו המקצועית.


במסגרת הצבא, השתלם גוסטבו בקורסים רבים בתחום בריאות הנפש. ב-1998 החל בלימודי תואר שני בעבודה סוציאלית קלינית באוניברסיטה העברית בירושלים. לגוסטבו הוענקו מספר תעודות הצטיינות והוקרה: תעודה הוקרה מעמותת "אנוש" לנפגעי נפש ומשפחותיהם על התנדבותו, תעודת הצטיינות מהכנסת על התנדבותו בבית-החולים הפסיכיאטרי "איתנים", קצין מצטיין מטעם חיל-החינוך בעבודתו עם נוער ותעודת הוקרה לקצינים עולים מצטיינים מראש הממשלה ושר הביטחון.


רס"ן גוסטבו אמיתי שליסרמן נפל בעת מילוי תפקידו ביום כ"ד בשבט תשס"ג, 26.1.2003, והוא בן שלושים-וחמש. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל. הותיר אחריו הורים ואח.


קהילת "כל הנשמה", שהיה חבר פעיל בה, הוציאה לזיכרו חוברת בשם "נחמת הנשמה", המביאה דרכים להתנחם אחרי אובדן. מתוך דברים שכתבה נאווה חפץ בהקדמה לחוברת: "נפלה בחלקי הזכות להכיר את גוסטבו מקרוב. השתתפנו יחד בסדנה לשליחי ציבור שהעבירה חברת קהילתנו הרב נעמה קלמן-אזרחי. גוסטבו היה מגיע היישר מהבקעה לירושלים, מדיו ונעליו הצבאיות מאובקים, לאחר טיפול בחיילים שעברו הלם קרב, או לאחר שיחות ארוכות עם כאלה שהפחד והחרדה אחזו בהם. והאיש מהבקעה היה יושב, עוצם את עיניו ומכוון את ליבו ומחשבותיו אל התפילה, וקולו בוקע כקול שופר, מבקש שלווה ומרגוע לנפשות פקודיו… גוסטבו האיש אימן ולימד אותנו להתאבל על יקירינו. הוא היה עבורנו איש הנחמה. חייו נקטעו באיבם, אך קול תפילתו ממשיך לחיות בקרבנו. חוברת זו מוקדשת לו ולמפעל חייו. תפילתו תמשיך להדהד לעד בלבבות של חברי וחברות קהילת "כל הנשמה"."


כותב אל"ם דר' חיים קנובלר, ראש מחלקת בריאות הנפש: "גוסטבו היקר שלנו, קב"ן אוגדתי, נכון לכל, עם טוב לב נצחי, תמיד עם חיוך ודבר עידוד, שקט ובטוח, מטפל בנשמתך, אוהב אדם, מצוין לשבח על עבודתך הטיפולית… בחירתך במקצוע העבודה הסוציאלית ובתפקיד קב"ן בשירותך כעתודאי וכקצין בקבע כל כך התאימה לאופייך, וגם ההצלחה המקצועית לא איחרה לבוא. זאת החל מתקופת הלימודים בה עבדת כחונך באגודת "אנוש" ובבית-החולים "איתנים" וכיועץ בבית-הספר לאמנויות, ומיד כעובד סוציאלי מטפל במרפאת קריית יובל, עד גיוסך לצה"ל. וכאן: קב"ן במרפאת ברה"ן בירושלים, קב"ן בא"ח גולני במשך ארבע שנים, קב"ן בביה"ח "איתנים", ותפקידך האחרון שנקטע בצורה כה אכזרית – ראש צוות הקב"נים באוגדה 162. אהבת לעזור, אהבת לסייע, אהבת מאוד לטפל: במטופלים רבים מאוד, בהם השקעת את מיטב שעותיך, שחבים לך רבות. הם נותרו בלעדיך, ואנחנו נותרנו חסרים חבר דגול ויקר, שנלקח מאתנו באכזריות. בתפילת אל מלא רחמים נוהגים לקראת סיומה להתחייב להתפלל לעילוי נשמתו של המנוח המוזכר בתפילה. אנו מתחייבים כאן, גוסטבו היקר, להמשיך ולשכלל לזיכרך את טיפולנו, ללמוד וללמד כיצד לטפל במטופלים הנמצאים במצוקה, מתוך הגישה האנושית, הטובה והמיטיבה שבה דגלת…"


מתוך הספד שנשא חגי סידס: "ביום שישי האחרון, עת חזרת עם משפחתך מהאזכרה של סבתך, קבענו להיפגש אצלי באוגדת איו"ש. כרגיל על כוס קפה ואתה כהרגלך בקודש מצית סיגריה בנחת, תספר לי על עוד טיפול בנפגע תגובות קרב או חייל במשבר, נחלום יחדיו על איך יראה ברה"ן בעתיד, נצחק על עולמו של הקב"ן האוגדתי ונתווכח על מיקום הקב"ן האוגדתי באירוע רב נפגעים, אך מאז אני רק יכול לדמיין אותך ואת דמותך. גוסטבו, היית איש עצום וגדול, כזה שכולו נוכחות: נוכחות של טוב לב בלי גבול, נוכחות של חום ואהבה – בחיוך, במבט, בלחיצת היד, נוכחות של חוכמה והמלים כל כך ריקות וחסרות אונים… היית מקצוען אמיתי, כזה שאהב את הטיפול ואת מטופליו והם החזירו לך אהבה. לא פעם אמרתי לך כי הסלוגן שלך צריך להיות: "ברה"ן 162 – זו הקליניקה שלי". למדתי ממך המון, היית לי מורה דרך קליני באופן שבו הצלחת לחדור פנימה לתוך עולמו של המטופל ולסייע לו. גוסטבו, אתמול בלילה התבוננתי בכוכבים שבשמים, אומרים שאם רואים כוכב נופל אפשר לבקש כל בקשה והיא בטוח תתגשם, אך נותרתי מביט לשמים ואף כוכב לא נפל, ורק דמיינתי אותך יושב וסביבך קבוצה גדולה של מלאכים, ותיקים וצעירים, שמבקשים לשוחח איתך כי גם למלאכים יש מצוקות. אז עכשיו אני הולך לבכות לך. תהיה חזק למעלה. געגועי כמו דלתות שנפתחות בלילה. לנצח אחי אזכור אותך, אתמיד וניפגש בסוף, אתה יודע ויש לי חברים אבל גם הם כבים אל מול אורך המשגע… יהיה זכרך ברוך."


כותב משה הר טוב, שערך אלבום לזיכרו של גוסטבו ובו דברי חברים: "לגוסטבו רעי, מעטים המה אנשי אמת אשר דבריהם ומעשיהם מכוונים לפי שורת האמת. נעלים הם המצויינים אשר פיהם וליבם שווים. גוסטבו יקירנו היה מבין אלה אשר בכל מפגש עימם חשף את האמת הפנימית הזועקת מחום ליבו ואשר כל דאגתו היתה לממש את נקודת האמת הפנימית שהיתה חבויה וגלויה בנשמתו. מזה שנים היתה לי הזכות הנאצלת לחלוק רגשות ומחשבות עם האיש הגדול הזה, אשר בכל דרכו מימש את החובה והזכות להיטיב, לעזור ולסייע. בשיגרת העשייה המקצועית לעתים מתעמעמת ומתערפלת המשאלה הטהורה והיסודית של המטפל להבנה, להזדהות ולהטבה ללא גבול לנזקק ולסובל. גבולות המסגרת ומגבלותיה לעתים שוחקות את הדחף הבסיסי להרבות בחמלה וחסד כלפי אלה העומדים על מפתנינו ומשוועים לרוך, אהבה ועזרה. מגבלות הזמן וסיבוכי המציאות לא יכלו לו, לגוסטבו בעל חוכמת הלב הגדולה, שלא לשמוע מתוכו את אותה תביעה פנימית להיות אוזן לכל זעקה ויד תומכת ומיטיבה לכל נזקק. רגישותו לכל אדם נודעה ברבים, איכפתיות והתגייסות לעזרה עד למעלה מכוחותיו היו סימן ההיכר המובהק לאדם שבו. אומרים חכמינו 'חביב אדם שנברא בצלם'. אהבת האדם שבו לא ידעה שובע. גוסטבו ידע לחשוף את צלם האלוקים שבכל אדם, באהבה ורגישות, גם כשהמעטפת החיצונית מחלישה את זוהרו של הצלם. גוסטבו ידע להלך בדרכם של חכמים אשר התוו לנו את נקודת המבט להתבוננות באדם: 'הוה דן את כל האדם לכף זכות'. סימן ההיכר לגבהות רוחו של אדם הוא נטייתו הפנימית לצאת מתוך הוויתו האישית הפרטית ולהיות שותף אמת לשמחתו ולסבלו של האחר. נפעם הייתי בשיחותיי עימו עד כמה צרת הרבים, מועקות הלב של היחידים, פרטו על נימי נפשו והשפיעו עליו לנתינה ללא גבול ומעצורים. קשה לתאר את תחושת האכזבה והתסכול שלי ושל חברים נוספים שרק אחרי לכתו מעימנו נחשפנו לגילויים חדשים עבורנו, על מרחבי עניין ועשייה שהעשירו את חייו ותרמו כה רבות במעגלי סביבתו הרבים והמגוונים. בהכירי את המשפחה, לאחר האסון הכבד, למדתי להכיר את שורשיו, מהיכן שאב את מזגו המיוחד, את רגישותו הנפלאה וצניעותו הנאצלת. גוסטבו יישאר לעד חקוק בליבי כסמל של נתינה ואהבה, שידע למצוא חן בעיני אלוהים ואדם."


חבריו של גוסטבו כותבים: "גוסטבו, העצב בלתי נתפס. עד לפני כמה ימים היית חלק גדול מחיינו, מהיומיום, מהחלומות שלנו, מהאהבות ומהאכזבות. נזכרים באדם שהיית, אדם מחייך, מקרין חום ללא גבול, אוהב, נותן מעצמו. האמנת בדרך משלך, הלכת בה עד הסוף ובלי פשרות. אנחנו גאים בך על כך. היית חבר ללא תנאי, תמיד איתנו כשהיינו זקוקים לך, מוכן לקבל ללא ביקורת ובלי לשפוט. היית אדם בעל יכולת אדירה להקשיב, לתמוך, לתת ולאהוב. לא נוכל אלא לחייך כשנזכור אותך, כשניזכר באדם הרגיש, המתבלבל, השוכח, הנדיב והמיוחד שהיית. תמיד תהיה איתנו בזיכרונות. תמיד תהיה חלק מחיינו. אוהבים אותך."


מתוך דברים שכתבו חברותיו של גוסטבו מבית-החולים "איתנים": "גוסטבו יקר, 'אם עולה השמש ובכל בוקר חדשה היא… אם מתגלגל הגל מצחוק עד השמיים…' אלו היו שורות מהשיר "חיוכים", שכה אהבת לשיר בעת האחרונה. בבוקר שבו נודע לנו על מותך, השמש עלתה כרגיל, אך הבוקר היה שחור. התלבטנו מאוד אם לכתוב הספד, כי כמו שהכרנו אותך היית בוודאי צוחק עלינו על זה ואומר שזה קטע היסטרי. אבל בכל זאת, אי- אפשר להיפרד ממך, אתה, שחיית כל כך את החיים, שנקטעו ככה פתאום. זכינו להכיר אותך כשהגעת לעבוד ב"איתנים" ובתחנה. מהר מאוד הקשר איתך התפתח למשהו קרוב, אישי, חם ומחבק. זכינו לחלוק איתך רגעים מקסימים בהם שרנו ביחד, אכלנו, רקדנו, שתינו שרי חצי יבש ובעיקר דיברנו… נדמה שאתה עוד כאן, ואנחנו מדברות איתך, כמו שעשינו תמיד. רק לפני שבוע דיברנו על זה שיש לך עוד הרבה מה לתת בתחום המקצועי, המוזיקה והשירה. אנחנו כאן יושבות ורבות בגללך, עם מי מאיתנו בעצם קבעת ללכת לסרט "דבר אליה". בדרכך המיוחדת, ניסית לתת לכל אחת מאיתנו את התחושה שהיא מיוחדת ויחידה בעיניך. רצית להעניק כל כך הרבה ממך, לאהוב את כולם ולתת להם בדיוק את מה שהם צריכים. היה ברור שאתה אוהב אותנו, ונתת לנו לאהוב אותך בחזרה. ידעת לקבל אהבה והפכת את השהות במחציתך לדבר מהנה. אנחנו זוכרות רגעים בהם היה קשה להיפרד וללכת, כי בדיוק כשעמדנו לעשות זאת, אתה הוצאת עוד "וינסטון לייט" ומזגת כוסית יין אדום אחרונה ושוב כולנו היינו יושבות איתך ושומעות עוד סיפור שלך שמתחיל עם 'תשמעו איזה קטע היה', מרותקות אליך, בוכות מרוב צחוק. זו היתה הדרך של כולנו ליהנות רק עוד קצת אחד מהשני. ועכשיו, שוב קשה להיפרד. אלא שהפעם אנו בוכות מעצב וכאב שמתחלפים לסירוגין בזיכרונות כל כך טריים ויקרים שעדיין מצחיקים כאילו אתה כאן. קשה להרפות ולתת לך ללכת. אנו מנסות לכתוב אבל ללא הצלחה. קשה למצוא את המלים המתאימות, שיתארו את הרגשות שאין להם מלים. כמה סמליות המלים מהשיר "מזמור לדוד". זה היה השיר האחרון ששרנו יחד בשבת בערב לפני שנפרדנו ואתה התעקשת לשיר אותו בקצב סמבה: "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי שבטך ומשענתך המה ינחמוני"."

מודעות פרסומת
  1. דצמבר 1, 2007 ב- 11:42 pm
  1. No trackbacks yet.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s