Archive

Archive for the ‘1973’ Category

דניאל ברנבאום – Daniel Barenbaum

Daniel Barenbaum 



דניאל (דני), בן לידיה ומשה ז"ל, נולד ביום ז' באלול תשי"ד (5.9.1954) בעיר ביז'ה-מאריה שבארגנטינה ועלה ארצה עם אמו ואחיותיו בשנת תשכ"ג (1963). הוא למד בבית-הספר היסודי "שקמים" בשדרות והשלים את לימודיו התיכוניים בבית-הספר התיכון בקיבוץ יד-מרדכי. קשיי-הקליטה שהיו מנת-חלקו של דני בשנותיו הראשונות – נעלמו ברגע שבא לקיבוץ. הוא התאקלם על נקלה והתחבב על כל חבריו. השקט הנפשי והשלווה שלו חיבבו אותו מיד על כל חבריו. תמיד נענה ברצון לכל אדם שביקש את עזרתו והכל רחשו לו חיבה והערכה. חבריו במשק זוכרים אותו בעיקר בזכות כשרונו הנדיר לעשות דברים ב"ידי-הזהב" שלו. בתקופה שלמד בבית-הספר התיכון, החל להתעניין באלקטרוניקה וכשהצטרף למשק נכנס לעבודה קבועה בחשמליה. בזכות תבונת-הכפיים שלו נהיה מבוקש ביותר וחריצותו וטוב-לבו היו לשם-דבר.


דני גויס לצה"ל בתחילת אוקטובר 1972. הוא רצה ללכת לקורס טיס, אך בגלל ליקוי קל באחת מעיניו, נמנע הדבר ממנו. הוצע לו להצטרף לצוות-קרקע של חיל האוויר, אך הוא סרב. תחת זאב התנדב לחיל הצנחנים ושירת בסיירת. כאשר נשאל מדוע לא ניאות להצטרף לצוות-הקרקע של חיל האוויר והעדיף ללכת לחיל קרבי, השיב: "אני רוצה להרגיש שאני עושה את העבודה הקשה במו ידי ולא להיות אחד שעומד מהצד…" כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים, הייתה יחידתו מוצבת בבקעה. "כשהערתי את דני ממנוחת הצהרים והודעתי לו שפרצה המלחמה, הביט בי בשלווה ובלא התרגשות", סיפר אחד מידידיו. "הוא לקח את המקלעון וכאשר לחצתי את ידו ואמרתי לו שישגיח על עצמו, חייך וביקש שלא אדאג…" שבועיים לאחר שפרצה המלחמה, הועבר דני לחזית תעלת סואץ. ביום כ"ח בתשרי תשל"ד (21.10.1973), כאשר חצה בנגמ"ש את התעלה כדי לפנות פצועים, פגע פגז בנגמ"ש והוא נהרג במקום. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בבאר-שבע. השאיר אחריו אם ושלוש אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי.

יוסף בס – Oscar (Iosef) Bass

Iosi Bes 


יוסף, בן מלכה וגדליה, נולד ביום כ"א בתשרי תש"י (14.10.1949) בבואנוס-איירס שבארגנטינה. את לימודיו היסודיים סיים בבית-הספר הממלכתי בבואנוס-איירס, ובמקביל למד בבית-הספר העברי על שם נחמן גזנג בעיר. בשנת תשכ"ג (1963) כשהיה כבן שלוש-עשרה, עלה ארצה עם משפחתו שהתיישבה בעיר רמלה. הוא סיים את לימודיו התיכוניים בפנימייה החקלאית בן-שמן. כאמור התחנך יוסי כבר מילדותו במוסדות העבריים של הקהילה היהודית שבעיר הולדתו, ספג בבית-הוריו מסורת יהודית לאומית ולמד לאהוב את עם ישראל ואת מדינת-ישראל. הוא היה תלמיד חרוץ ומצטיין, אחראי וממושמע, ואף דילג על שנת לימודים אחת בבית-הספר היסודי, הודות לכשרונותיו. בתקופת הלימודים בבית-הספר התיכון הצטיין יוסי בעיקר בספרות ובהבעה בכתב. הוא אהב לכתוב ולבטא מחשבות, דעות והגיגים. בארץ נתקל יוסי בקשיי קליטה ובקשיי הסתגלות ללימודים, בגלל השפה הזרה. לו. אולם יכולתו להסתגל למצבים שונים ולחברות שונות ולהתחבב על אנשים זרים, סייעה לו בראשית דרכו. הודות לגמישותו ולכוח רצונו הנחוש הצליח להתגבר על קשיי הלימודים. יוסי אהב מאוד את תקופת חייו בפנימיית בן שמן; שם הכיר למעשה את חבריו הטובים ביותר, ולכן שמר על קשר הדוק עם הפנימייה גם לאחר שעזב אותה. הוא אהב עת חיי החברה האינטנסיביים והיה שותף פעיל בהם – ארגן מסיבות, קישט את חדרי הכפר והנעים ערבים ארוכים לחבריו, בנגינה על גיטרה ובשירה בצוותא. יוסי הצטיין גם בעבודה המעשית בחקלאות בכפר. הוא החל את דרכו בעבודה ברפת, והשקיע בה מרץ רב ושעות ארוכות גם לאחר שעות העבודה המקובלות. הוא התייחס לעבודה במלוא הרצינות והאחריות, ונטל על עצמו תפקידים רבים, כגון מילוי מקומו של מרכז-ענף שנעדר ועוד. בבן שמן התגבש אופיו של יוסי, והחוויות שחווה שם השפיעו עליו מאוד. הוא למד לאהוב את עבודת האדמה, ליהנות מנוף המולדת, לטפל בבעלי-חיים ולחיות חיי שיתוף וחיי חברה. בתקופה זו נתגבשו תכונותיו הטובות של יוסי: יושרו, שאיפתו לשלימות עד כדי קיצוניות ודחיית כל פשרות, רגישותו הרבה לחברה ולאנשים ונכונותו לתרום וליצור למען החברה והזולת. בזכות שמחת החיים שלו, טוב-לבו ונועם דרכיו, הפך למוקד בחברתו. הוא הקדיש שעות פנאי רבות למשחקי הכדורגל, בעיקר כשוער, ולמרות ריחוקו מבית הוריו ולמרות שחייו בפנימייה היו מלאים סיפוק, היה יוסי בן נאמן ומסור למשפחתו, אהב והעריך את הוריו ואת אחיו.


יוסף גויס לצה"ל בראשית אוגוסט 1968 והוצב לחיל השריון. לאחר הטירונות ולאחר שהשתלם בקורס למפקדי טנקים, הוצב בתפקיד מש"ק טנק בסיני. את רוב תקופת שירותו במלחמת ההתשה, עשה יוסי בסיני, באזור התעלה. למרות הקשיים לא התלונן מעולם. הוא לא הרבה לדבר על חיי הצבא, ותמיד היה בטוח בכוחו של צה"ל ושיבח את כושר הלחימה שלו. זמן מה לפני השחרור עבר יוסי קורס הסבה ליחידת טנקים חדשים.


לאחר השחרור התקבל יוסי למכינה של אוניברסיטת ירושלים, להשלמת בחינות הבגרות, ועבר לגור במעונות הסטודנטים. יוסי אהב מאוד את ירושלים, למד להכירה והרבה לבלות בה. לאחר שסיים את לימודי המכינה החל בלימודי השנה הראשונה במקצוע הספרות העברית וכן השתתף בחוג ללימודים ספרדיים ודרום-אמריקניים. בתקופת הלימודים עבד יוסי כשליח חדשות במדור החדשות של שידורי-ישראל וחסך כסף, גם לצורך מימון הוצאותיו וגם לרכישת דירה. למרות שנעדר מהלימודים בגלל תקופת מילואים ארוכה, ואחר-כך חלה במחלה ממושכת, הצליח במאמצים רבים להדביק את הפיגור, ועמד בכל הבחינות בציונים טובים. היה סטודנט מקשיב ומגיב, רציני וערני, והודות לגישתו הרצינית ולהשתתפותו הפעילה זכה להערכת מוריו וחבריו לספסל הלימודים. במלחמת יום-הכיפורים השתתף יוסף בקרבות הבלימה נגד המצרים בחזית סיני. ביום י"ב בתשרי תשל"ד (8.10.1973), בקרב שהתחולל צפונית-מזרחית לאגם המר הגדול, נפגע הטנק של יוסי והוא אבד. כעבור כחודש נמסרה למשפחתו הודעה שהוא נעדר. רק לאחר חודש נוסף של חששות ותקוות, נודע שיוסי נהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בהר-הרצל. השאיר אחריו הורים ואח.

אלברטו דניאל בריקמן – Alberto Daniel Brikman

Alberto Daniel Brikman 


אלברטו-דניאל, בן חנה וראובן, נולד ביום ה' באלול תש"ז (21.8.1947), בבואנוס-איירס שבארגנטינה ועלה ארצה עם משפחתו בשנת תשכ"ג (1963). בעיר מולדתו למד חצי יום בבית-ספר חילוני וחצי יום בבית-ספר יהודי. בארץ למד בבית-הספר "כדורי". אלברטו היה אדם צנוע וביישן במקצת, כאילו חשש להתבלט. אך עם זאת ידע להתחבב עד מהרה על כל אדם, באדיבותו, בנימוסיו, בנועם הליכותיו ובחיוכו הטוב. שתקן היה מטבעו ונמנע מלספר על עצמו, אך תמיד ידע להטות אוזן קשובה לידידיו ומעודו לא הלך רכיל. איש אמת היה, הגון מאוד, כן, עומד בדיבורו ורגיש למעשי עוולה. הוא הצטיין בחריצות ובהתמדה, במרץ, באחריות ובדייקנות. רציני היה ובחן כל עניין במחשבה שקולה מתוך שאיפה להגיע לכלל שלמות בכל עניין שעסק בו. הוא לא היה בררן, אהב את הפשטות והיה שמח בחלקו.


אלברטו גויס לצה"ל במחצית אוגוסט 1965 והוצב לחיל השריון. לאחר הטירונות השתלם בקורס לנהגי זחל"ם ואחרי-כן היה מדריך בבית-הספר לשריון. הוא היה חייל טוב, מסור לתפקידו ומילא את כל אשר הוטל עליו ללא סייג. סיפר חברו: "אלברטו היה נהג מוכשר ביותר, בכלי שתפעולו קשה ואינו נוח. לא רק נהג טוב היה, אלא שהכיר היטב את הכלי והבין את מערכותיו, ידע לטפל בו ולהתגבר על כל התקלות שלו". הוא השתתף במלחמת ששת הימים והוענק לו "אות מלחמת ששת הימים".


כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים גויס אלברטו ונשלח עם יחידתו לחזית בסיני. חמישה-עשר ימים לחם בקרבות הבלימה והפריצה והשתתף בטיהור הכביש לאיסמעיליה ובכיבוש החיץ החקלאי. ביום כ"ה בתשרי תשל"ד (21.10.1973), נפגע אלברטו בהפצצת מטוסי אויב ממערב לתעלת סואץ ונהרג במקום. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בראשון-לציון. השאיר אחריו אם, אח ושתי אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל.

משה כהן – Moises Cohen


משה נפל ט' באב תשל"ג (7.8.1973). בן 41 בנופלו.
הובא למנוחת עולמים בבית הקברות בנחלת יצחק.

אלדו גרי (גרישנר) – Aldo Grichener

נובמבר 19, 2007 3 תגובות

Aldo Grishner


אלדו (שלמה), בן תרצה ואברהם, נולד ביום ט' בשבט תש"ו (11.1.1946) בקורדובה שבארגנטינה. הוא למד בבית-הספר היהודי בקורדובה ואחרי-כן למד בבית-הספר התיכון, במגמה החינוכית. אחרי שסיים את לימודיו בבית-הספר התיכון היהודי, החל ללמד בבית-הספר היסודי, שבו החל את לימודיו. אלדו שאף מאז ומתמיד לעלות לארץ-ישראל וחלום נעוריו היה להתיישב בקיבוץ. כשהיה בן שבע הצטרף לתנועת הנוער הציונית "איחוד הבונים" והיה מפעיליה הבולטים והמסורים, גם כחניך וגם כמדריך. בשנת 1964 לאחר שאביו נפטר, עלה ארצה עם אמו ועם אחיו הצעיר. יחד עם חבריו לגרעין הצטרף לאולפן ולהכשרה בקיבוץ מצובה.


אלדו גויס לצה"ל בסוף ספטמבר 1966 ויחד עם חבריו לגרעין הצטרף לנח"ל. לאחר הגיוס עשה תקופת שירות בקיבוץ חצרים. במסגרת הנח"ל הוכשר לשמש כלוחם חרמ"ש והשתתף בקרבות מלחמת ההתשה.


בסוף ספטמבר 1969 שוחרר אלדו מהשירות הסדיר והוצב ליחידת מילואים של חיל הרגלים המשוריין. ביחידה זו נקרא לתקופות של שירות מילואים, לאחר השחרור הצטרף לקיבוץ חצרים מקום שם עשה חלק משירותו במסגרת הנח"ל, ועבד בענף המטעים. הוא היה מסור לעבודתו ולביתו בקיבוץ. הוא ראה באורח החיים המיוחד שבקיבוץ דרך חיים שניסה להגשימה ולהפיק ממנה את המירב. הוא נשא לאישה את רונית חברתו שהכיר עוד בתקופת השירות הצבאי. בחצרים נולדו בנותיהם אפרת ואיילת והוא היה להן אב אוהב. במלחמת יום הכיפורים השתתפה יחידתו בקרבות הבלימה וההבקעה נגד המצרים בסיני. ביום י"ט בתשרי תשל"ד (15.10.1973), יצאה יחידתו לחלץ את חיילי צה"ל, שהיו נצורים במעוז "בודפסט". בקרב שהתפתח נפגע אלדו ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בחצרים. השאיר אחריו אישה, שתי בנות, אם, אח ואחות.


בני משפחתו וחבריו לקיבוץ הוציאו לאור חוברת לזכרו, בחוברת זו תארו, בין היתר, את דמותו כחייל: "אלדו לא אהב את הצבא ושנא את המלחמה, אך הלך בקומה זקופה, כמי שתכלית קריאתו לשירות נהירה לו לחלוטין. הלך ולא חזר". בחוברת כתבה אחת מידידותיו: "מעולם לא חשבתי שיבוא יום ואצטרך לדבר על אלדו בזמן עבר, דווקא עליו שהיה העתיד. צנוע היה מטבעו, כל תפקיד שנטל על עצמו ביצע בצורה הטובה ביותר, היה בן אוהב, חבר פעיל בתנועה, מדריך מצטיין, מורה מסור, בעל ואב למופת וקיבוצניק בלב. דרכו בתנועת הבונים מהווה פרשה מיוחדת במינה. הוא היה הרוח החיה בקבוצתו, פעיל ומסייע למדריך. כשהיה מדריך בעצמו, מילא תפקיד זה במרץ רב ובמסירות יוצאת מהכלל. הוא השתלם במגמת הוראה בבית-הספר התיכון וקיבל תואר מורה מוסמך בגיל צעיר יחסית. כמורה חיפש ומצא דרכים לקרב את תלמידיו לא רק לשפה העברית, אלא גם להווי היהודי ולאהבת ישראל. משברי הקליטה בעלייתו ארצה רק חזקו את אמונתו בדרך בה בחר".

אריה דוד – Arie David Gur

David Gur-Arieh 



דוד, בן מרים ויעקב ז"ל, נולד ביום כ"ז באייר ת"ש (4.6.1940) בארגנטינה. לפני שעלתה המשפחה ארצה בשנת תש"ט (1949) הספיק ללמוד שנתיים בבית-ספר עממי שם. לאחר עלייתה התיישבה המשפחה במושב תל-עדשים ודוד סיים את חוק לימודיו העממיים בעפולה. ההורים נאבקו קשה בהקמת היחידה המשקית בתל-עדשים, אולם כוחותיהם לא עמדו להם להביא את המשק לידי שגשוג כפי שבקשו. לדוד היה ברור מלכתחילה שעליו מוטלת החובה לעשות את המשק לתפארת ובדרך זאת אמנם הלך.


דוד גויס לצה"ל בסוף נובמבר 1962, עבר את האימון הבסיסי ושוחרר כדי לחזור ולטפל במשק של הוריו, שהיו חולים.
במסגרת יחידת המילואים עבר קורסים שונים בהצלחה רבה. בתקופת שירותו בצה"ל שימש קשר ביחידת שריון ואהב את אנשי פלוגתו אהבת נפש. הוא היה ממש חבר וידיד טוב לכל חבריו ביחידה. לאחר שובו למושב, נכנס דוד בעול עבודת פיתוח המשק במרץ בלתי נלאה והרבה לפתח ענפים חדשים. בתחילה עסק בירקנות. וגידולי החסה ליצוא שלו זכו לשבחים רבים בארץ ומחוצה לה. מגידולי ירקות עבר למיון אפרוחים והקים משק להודיים ולביצי רבייה. הוא היה בעל טביעת-עין מיוחדת במינה והמשק שהקים במו ידיו שגשג והתרחב. דוד נשא לאישה את לאה חברתו וברבות הימים נולדו להם שלושה ילדים – רונן, תומר והגר. לא היה דומה לו במסירותו למשפחתו ובאהבתו הרבה. האהבה הייתה התכונה שציינה אותו, והוא העניק מאהבתו למשפחתו, לילדים ולחבריו ביחידה בשירות המילואים. הוא דאג להבאת תנורים לגן-הילדים בחורף, מילא את כל מחסורם של הילדים בגן בעת הצורך, ולא מנע מעצמו טרחה ובלבד שיהיו מאושרים. אהבה זו ציינה אותו גם ביחסו לחבריו ביחידה, בחוויות שעבר אתם וההנאה שהפיק משירותו במילואים, שראה בו חובה לאומית ועשייה בעלת חשיבות עליונה. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים נקרא דודו ליחידתו. הוא היה מאותם בחורים ששפעו אופטימיות ועידוד ולא היה לו כל ספק בניצחון צה"ל. הוא טען באותה גישה פשוטה המיוחדת לו, שאם אוהבים אנו את משפחותינו ואת בתינו, ורוצים לחיות בארץ כבני-חורין. חייבים אנו להיות נכונים לצאת למלחמה. בפלוגה הייתה נהוגה מסורת – לארגן מסיבת-סיום בגמר כל תקופת מילואים, וכשפרצה מלחמת יום-הכיפורים והפלוגה עלתה לרמת הגולן, הבטיח דוד לחבריו: "הפעם אני מכין מסיבה אצלי בבית, וזו תהיה מסיבה שלא תשכחו אותה כל כך מהר…". ב- 11.10.1973 פרצה היחידה מפתחת קוניטרה לצומת חאן-ארנבה. משימת הפלוגה הייתה לתפוס את הצומת ולאבטח אותו מפני כוחות האויב. בבוקר יום ט"ז בתשרי תשל"ד (12.10.1973), הייתה היחידה המאבטחת פרוסה לכל אורכה של הדרך, כשלפתע נתכה עליה אש תופת. בהפגזה זו נפל דוד. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בתל-עדשים. השאיר אחריו אישה שני בנים ובת, אם, אח ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי.

גיורא גור (גורסד) – Giora Gur

Giora Gur     giora-gur_placa.jpg



גיורא, בן רחל ואריאל, נולד ביום ד' בכסלו תשי"ג (22.11.1952) בקיבוץ מפלסים. הוא למד בבית-הספר היסודי "שער הנגב" בקיבוץ גבים, המשיך בלימודיו בגימנסיה העברית ברחביה שבירושלים ואחרי-כן סיים את לימודיו בפנימייה הטכנית של חיל החימוש. גיורא היה תלמיד חרוץ ושקדן, אהוב על מוריו ומקובל על חבריו. הוא היה חובב ספורט ונלהב בעיקר למשחק הכדורגל. בקיבוץ מפלסים נמנה עם חברי תנועת הנוער העובד והלומד. הוא אהב מאוד את הארץ ואת נופיה והרבה לטייל בה. כמו כן אהב לקרוא בספרי שירה, ולהאזין למוסיקת פופ. חיבה מיוחדת רחש לבעלי-חיים ובמיוחד לכלבים. גיורא היה פעלתן ונמרץ ומילא את כל המוטל עליו באמונה ובדבקות. מעודו לא השתמט, אלא נרתם לכל מלאכה וקיבל עליו גם תפקידים שלא נתבקש למלאם. כל משימה ואתגר שהציב לעצמו, ביקש לעשות בשלמות ובהקפדה על כל פרט ופרט. הוא ניחן בכוח-רצון עז ובשאפתנות. תמיד היה עליז, אופטימי וחייכן, נעים הליכות ומאיר פנים לכל אדם. מטבעו היה עדין נפש ורגשן, אך הוא הדחיק את רגשותיו כאילו חשש להציגם לעיני זר. ישר היה ובעל מצפון, דובר אמת וחבר נאמן. גיורא גויס לצה"ל בראשית אוקטובר 1970 והוצב לחיל החימוש. לאחר סיום הטירונות השתלם בקורס לחשמלאות רכב. בשתי שנות שירותו הראשונות עשה מאמצים רבים שיעבירו אותו ליחידה קרבית או שישלחוהו להשתלם בקורס קצינים, אך ללא הצלחה. מפקדיו סירבו להיענות לבקשתו משום שהיה חיוני בתפקידו. שנה לפני שפרצה המלחמה הוצב לסיירת השריון, יחידה שעליה הייתה גאוותו. יום לפני שפרצה מלחמת יום-הכיפורים הצטרף אל שורות המשרתים בצבא הקבע. מפקדו מעיד עליו בחוות דעתו, שהיה "מסור, אחראי וממושמע, חייל נמרץ, מוכשר לכל עבודה, בעל ידע מקצועי מעולה, חייל טוב לכל הדעות". בתקופת שירותו הצבאי, הקפיד לכתוב מכתבים הביתה כדי להרחיק דאגה מלב הוריו. הוא גם לא התלונן ולא הרבה לספר על האימונים המפרכים. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים נשלח עם יחידתו לחזית ברמת הגולן. ביום י"ג בתשרי תשל"ד (9.10.1973), בקרב שהתחולל באזור בוקעתא, נפגע גיורא מאש האויב ונהרג במקום. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בהר-הרצל. השאיר אחריו אב, אם, אח ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון.