Archive

Archive for the ‘1997’ Category

גיל (אלכסנדר) בונצל – Alejandro Guillermo (Gil) Bunzl

Gil Bontzel 


בן לידיה ויהודה. נולד ביום י"ד באדר א' תשל"ו, 15.2.1976, בארגנטינה. הוריו של גיל נפרדו בטרם נולד, כאשר אמו, ילידת ארגנטינה, חזרה לבית הוריה כשהיא הרה ללדת אותו. אביו, שלא נעתר לבקשותיה לעזוב עימה את הארץ, בתקווה לאחד את המשפחה, המתין ללידתו של גיל. משסירבה האם לחזור ארצה, התגרשו ההורים. גיל גדל עם אמו וכשנולדו אחיותיו והאם עזבה את בית הוריה, נשאר גיל אצל סבתו ובעלה שגידלו אותו. הוא היה ילד מאושר, למד בבית-הספר, הצטיין בטניס (ענף הספורט האהוב עליו ביותר), טייל ובילה עם חברים. אך אושרו לא ארך זמן רב. בהיותו בן שש-עשרה, אירעה טרגדיה במשפחה ותוך חודש ימים מתו סבתו ובעלה (סבו המאמץ). גיל חזר לחיות עם אמו בארגנטינה.


האם אמרה לגיל שאם ברצונו להכיר את אביו וסבו, שיסע לישראל. גיל מצא את כתובת אביו, יצר עימו קשר, והאב הזמינו לארץ, עם אפשרות להישאר. כאשר נפגשו בשדה התעופה, היה גיל בן שש-עשרה. עד אז, לא נפגשה עימו משפחתו שבארץ, אך כשראו אותו לראשונה, אי-אפשר היה להתעלם מן הדמיון שבינו לבין אביו. גיל למד באולפן לעברית בקיבוץ פלמחים, שם גילה יכולת ורצון עזים להבנת השפה ולאהבת הארץ. הוא אהב מאוד את המשפחה, את היחד ואת החמימות. ליאור, אחיו הצעיר, היה לו למדריך בקליטתו בארץ וגיל היה לליאור חבר בנפש. גיל, שלא היה חייב עדיין בגיוס עקב היותו עולה חדש, החל להתכונן לקראת גיוסו לצה"ל, שגילם בעיניו את תמצית ההתערות בארץ.


בסוף דצמבר 1994 התגייס גיל לצה"ל. תחילה הוצב לחיל-התותחנים, אך הוא לא היה מרוצה מהצבתו וביקש לקבל הצבה לחיל קרבי יותר, ל"גולני". בקשתו נענתה והוא החל במסלול לוחם ב"גולני". לאחר כשנה של שירות, קיבל אישור לבקר אצל אמו בארגנטינה. הוא לא שב במועד מביקור זה, אלא נשאר כדי לעזור לאימו ולשתי אחיותיו, שנקלעו למצב קשה. גיל עזר להן בלימודים, בהחזקת הבית, בכל מלאכות משק הבית ופירנס אותן. הקשר עם משפחתו בארץ ועם אנשי יחידתו הצבאית נותק. כחלוף שמונה חודשים חודש הקשר עם אביו. גיל ביקש לחזור לארץ וגם האיום במאסר, בשל תקופת עריקותו, לא הרתיע אותו. הוא נעצר בשדה התעופה, נשפט לשלושה חודשי מאסר והורד לדרגת טוראי. גיל, למוד הקשיים, השלים עם העונש, וביום שחרורו מהכלא סירב להשתחרר מצה"ל ודרש לחזור ליחידתו. הוא קיבל את מבוקשו ושב ליחידתו, אך לא כלוחם. תפקידו האחרון היה מחסנאי בבסיס האימונים של חטיבת "גולני", בפיקוד הצפון. הוא היה חייל למופת ונבחר לייצג את יחידתו בבית הנשיא כחייל מצטיין.
גיל ומפקדיו ראו את המשך דרכו בצבא בשירות בקבע ביחידתו, אך גיל לא זכה לכך.


ביום ל' בכסלו תשנ"ח, 29.12.1997, נפל גיל בעת מילוי תפקידו, בתאונת-דרכים שאירעה סמוך לצומת תפוח שבשומרון, והוא בן עשרים-ואחת. גיל הובא למנוחות בבית-העלמין באשדוד. הותיר אחריו הורים, אח ושתי אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל.

אלחנדרו (אלה) הופמן – Alejandro Hofman

נובמבר 12, 2007 2 תגובות

Alejandro Hofman 


בן בכור לאליסיה ורוברטו-חורחה, אח לברבי. נולד ביום י"ט באדר תשל"ז, 9.3.1977, בבואנוס איירס, ארגנטינה. אלה היה הבן, הנכד, הנין והאחיין הראשון וכולם השתגעו אחריו. בגיל שנתיים הלך לגנון, וכבר שם היה לגנרל קטן. הוא היה חבר של כל הילדים ומנהיג שכולם נהרו אחריו. אלה למד בבית-הספר היסודי היהודי "דוקטור הרצל" בבואנוס איירס, המשפחה עלתה לארץ בשנת 1986, תחילה לגרעין בקיבוץ דפנה ולאחר שנה נקלטו בקיבוץ משגב עם. אלה השתלב עד מהרה בבית-הספר היסודי "עלי גבעה" בכפר גלעדי, שם התמודד בהצלחה עם השפה, התרבות והמנהגים החדשים. מוריו התקשו לעמוד במבול השאלות הקשות שהמטיר אלה עליהם בכל עת, והגדירוהו כסקרן ודעתן. אלה היה תלמיד יסודי ומעמיק, חייכן ושקדן, שדרש בכל תוקף לקבל עזרה נוספת בלימודיו על מנת לשפר את העברית שבפיו. למרות שנאמר לו שיוכל לגשת לבגרות חלקית בלבד, למד אלה בבית החינוך "הר וגיא" שבקיבוץ דפנה והגיע לבגרות מלאה ולהישגים גבוהים במיוחד, הודות לשקדנותו ונחישותו. גם לבלות ידע אלה, אך כמו כל דבר, עשה זאת בדרכו השקטה והמיוחדת. אלה לא אהב לשתות, וכשהלך עם חבריו לפאבים, החזיק דרך קבע שקית קורנפלקס תחת זרועו. חבריו ידעו שניתן לסמוך עליו ושבסוף הערב ישיבם בבטחה לביתם. אלה היה ספורטאי מלידה ואוהד מושבע של אתלטיקה קלה – קפיצה לרוחק ולגובה – חתירה, טניס, אך מעל לכל – ספורט קבוצתי. הוא שיחק בקבוצת הנערים "הפועל גליל עליון", נבחר ל"תגלית השנה" בשנת 1992, ושנה לאחר מכן הוביל את קבוצתו לניצחון, כשקיבלו את גביע המדינה בכדורסל. פרט להיותו ספורטאי מחונן, התעניין אלה באמנות, ונהנה ממוסיקה קלאסית (במיוחד מיצירותיו של מוצרט), ומביקורים תכופים וממושכים במוזיאונים (במיוחד כאלה שהציגו יצירות של פיקסו ומירו). גם בקיבוץ משגב עם עשה אלה חיל. הוא עבד אחרי שעות הלימודים בקטיף תפוחים ודובדבנים, ואף ריכז את הטיפול בקטיף ובמשק המים במטעים, הישג נדיר לבחור בגילו. אלה נלחם על מנת להקדים את שירותו, ורצה בכל מאודו להגיע לשייטת, דבר שנמנע ממנו בשל בעיות בריאותיות.

שירותו של אלה הוקדם, על פי בקשתו, והוא גויס לצה"ל בשלהי יולי 1995. אלה גויס לפלוגת "עורב" של יחידת הנח"ל והיה למאגיסט, תפקיד בו התגאה עד מאוד, ומילא על הצד הטוב ביותר. אלה סיים קורס מ"כים, עמד לסיים קורס סמלים והתעתד לצאת לקורס קצינים. הוא עבר בהצלחה קורס צניחה, שניתן לו כפיצוי לאחר פעילות מבצעית בלבנון, והיה גאה בכנפי הצניחה שלו שענד על מדיו. אלה תואר על ידי מפקדיו כחייל וכלוחם מסור, שהאמין בצדקת הדרך בה בחר, שאף תמיד לשלמות הביצוע, והפגין מוטיבציה גבוהה לשירות הצבאי.

בערב של יום כ"ח בשבט תשנ"ז, 4.2.1997, אירע אסון המסוקים כששני מסוקי יסעור התנגשו מעל מושב שאר ישוב. שבעים ושלושה הלוחמים, שעשו דרכם לפעילות מבצעית בלבנון, נהרגו, וביניהם אלה. אלה הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין במשגב עם. הוא הועלה לדרגת סמל ראשון לאחר מותו. בן תשע עשרה היה בנופלו. הותיר אחריו הורים ואחות.

במכתב ניחומים כתב מפקד היחידה יהודה פוקס: "אלה היה לוחם מצטיין בכל רמ"ח איבריו, לוחם שחבריו לצוות התגאו בו. הרצינות והדבקות שגילה במקצועו הצבאי הביאו אותו להישגים נאים ונסכו על חבריו ומפקדיו בטחון רב. אלה היה ציוני מאוד, לוחם בעל סולם ערכים גבוה האמין בכל מה שעשה ושאף למצוינות בכל תחום בו עסק. אלה יחסר לנו כאדם וכלוחם."

המחנכת יפית, מבית הספר התיכון בו למד אלה, כתבה: "כי היה לך שם וקומה והילוך והרבה חלומות, וים של גאווה. / התעקשת שיקרא לך אלה, ובשום אופן לא אלכס או אלחנדרו. / היית מוקסם לגלות איך הצלחת לעבור את בחינות הבגרות. / היית פתאום ישראלי שגבר על קשיי השפה. / היית חייל גאה או מורעל כלשונך. / היית ואתה כבר לא… "

משפחתו של אלה וחברי משגב-עם הוציאו לאור חוברת לזכרו, בה ליקטו קטעי דברי הספד ופרידה של חברים ואוהבים, וכן הפיקו סרט בשם "מעגלים פתוחים".

יעקב פביאן קוזמה – Fabian Jacobo Kozma

אוקטובר 26, 2007 4 תגובות

Fabian Jacobo Kozma     fabian-jacobo-kozma_placa.jpg


בן ליליה וויקטור. נולד ביום י"ג באדר תשל"ז, 2.3.1977, בעיר סן חואן שבארגנטינה, אח צעיר לדיאנה, שהיתה בת ארבע בהיוולדו. כשהיה פבי, כפי שכונה בחיבה על-ידי בני משפחתו, בן שלוש, החל את לימודיו בגן הילדים היהודי. את הכיתות הראשונות בבית- הספר היסודי הממלכתי הכללי למד בשעות הבוקר ובשעות אחר- הצהריים השלים את לימודיו בבית-הספר היהודי.


פביאן היה ילד פיקח ושובב. הוא שמר על עצמאותו וידע להסתדר בכוחות עצמו. יום אחד, כאשר חזר מבית-הספר ובידו מטבעות, נשאל מאין הכסף, פביאן ענה ברצינות רבה שהוא מוכר לחבריו "ביסים" מהכריכים שאימו מכינה עבורו.


בפברואר 1985 עלו בני המשפחה לארץ והשתקעו בבת ים. בתחילה סבל פביאן מקשיי קליטה. החברה הזרה, התרבות השונה וגעגועיו לחבריו בארגנטינה, הקשו על השתלבותו וגרמו לו להיסגר בעצמו. אמו מספרת שלמדה על קשייו של בנה כאשר ישבו יחדיו לכתוב מכתב לחבריו בארגנטינה. אז, מתוך געגועיו הרשה לעצמו פביאן לחשוף את מצוקתו ולבכות בפניה.


למרות המצוקות, בעזרת מורים וחברים הצליח פביאן למצוא אט-אט את מקומו והתערה בחברה. אך גם כאשר כבר היה חלק מהחברה שסביבו, הקפיד לשמור על חלקה קטנה ופרטית משלו, שהיוותה את עולמו האישי ביותר. דווקא אל בעלי חיים נקשר פביאן במהירות והעניק להם חום ואהבה ללא גבולות.


בבת ים למד פביאן בבית-הספר היסודי היובל ולאחר-מכן בבית-הספר התיכון אורט מילטון במגמת מחשבים. אהבה מיוחדת היתה לו לרכבים. הוא ביקר בתערוכות העוסקות בנושא והתעניין בכל רכב חדש שיצא לשוק. פביאן גם התעסק להנאתו בחשמל ואלקטרוניקה. הוא חיבר את הבית כולו לרמקולים, טיפל במערכות סטריאו ישנות וידע להפוך אותן לשמישות.


משנת 1989 שיחק פביאן בקבוצת הכדורסל של הפועל חולון, עד שנה לערך לפני גיוסו לצה"ל. פביאן היה שחקן רציני ומשקיען וימיו היו מלאים ועמוסים: מיד אחרי לימודיו היה ממהר אל האימונים ואל המשחקים.


מספר אפי שלם, מנכ"ל הקבוצה: "בקיץ 1991, כמדי שנה, ביצע הצוות המקצועי מיונים לשחקני המחלקה בהתאם לשכבת גילם במטרה לשבצם בקבוצות השונות. בהגיענו לשבץ את שכבת כיתות ט' הופיע לפנינו שחקן גבוה בשם פביאן, בעל מבנה גוף צנום ודק, אשר משך את תשומת ליבנו בהופעתו החיצונית ובמבטאו הדרום-אמריקני. בפעמים המעטות שבהן שוחחנו, נתקלתי בבחור נעים, אדיב, ביישן ובמיוחד חביב. התמדתו ומסירותו לקבוצה היו מוחלטות ולעולם לא בא בטענה או בדרישה כלשהי."


חבריו לקבוצה מספרים על פביאן כחלק בלתי נפרד מזיכרונותיהם וחוויותיהם: נער תמיר, שעקשנותו היתה תכונה שעמדה ביחס הפוך למבנה גופו הצנום, אביו היה מגיע לאימונים ועוקב אחר משחקו של הבן בצניעות ובנימוס. את כל מה שעשה, עשה פביאן בשקט ובהתמדה. כך, למשל, עבד בחופשות, חסך כסף ויום אחד הפתיע את הוריו כאשר הופיע עם רשיון נהיגה.


לפני הגיוס החל פביאן באימוני כושר. הוא רץ, הרים משקולות והתאמן על חוף הים. באוגוסט 1995 התגייס לצה"ל, מלא מוטיבציה ורצון לתרום. לאחר הטירונות הקרבית עבר קורס קשר בבה"ד 7 ולאחריו סיים בהצלחה קורס מ"כים והוצב בעוצבת חירם. פביאן מיעט לספר לבני משפחתו על אופי שירותו ועל כניסותיו ללבנון, מפני שלא רצה להדאיגם, אך חבריו לשירות הצבאי מספרים על אהבת החיים שלו, על המקצועיות שלו ועל רצינותו, על המטלות שעמד בהן בכבוד ובאומץ, על היותו חבר שדאג וידע לעזור. פביאן מצא תמיד את הדרך להגיע להבנה עם הסביבה וגם אלה שחלקו על דעותיו העריכו וכיבדו אותו.
כותב מפקד יחידתו של פביאן: "פביאן ביצע את תפקידו כאלחוטן בפלוגת הקשר בחטיבה בצורה מופתית, הן מבחינה מקצועית והן מבחינה חברתית. הוא היה חייל מסור ובעל אומץ לב. משימותיו תמיד בוצעו בשקט וברוח טובה תוך גילוי יוזמה ואכפתיות. נהג להתנדב בכל עת ולהיות בראש עם הכוחות והמסייעים בלחימה הקשה והממושכת בלבנון."


פביאן נפל בקרב בלבנון ביום ז' בתשרי תשנ"ח (8.10.1997), כאשר נכנס עם כוח מחלץ, במטרה להציל פצועים ונפגע בעצמו מירי פגזים והוא בן עשרים שנה וחצי. עימו נפל סמ"ר יואלי אמיר. לאחר נפילתו הועלה פביאן לדרגת סמ"ר. הוא נטמן בבית-העלמין בקרית שאול. הותיר אחריו את הוריו ואחותו.


כתבה דיאנה אחותו של פביאן: "נולדים, גדלים, מתגייסים ומתחתנים,/ מביאים ילדים לעולם וגם אותם מגדלים,/ כולם עוברים אותו מסלול וכן הלאה ממשיכים,/ אבל אצלנו משהו שבר את הכללים./ נולד, גדל, התגייס ושם הכל נגמר,/ כשנולד כולם שמחו, כשגדל כולם התפעלו/ כשהתגייס כולם פחדו./ אבל למען האמת לא מהצבא פחדתי,/ כמו מהקטל בדרכים,/ לכל כך הרבה דברים דאגתי,/ שאת הצבא דחפתי לצדדים./ כל טלפון אליך בריצה יצאתי,/ בכל יציאה ביום שישי לשובך חיכיתי,/ כשאיחרת בעקבותיך הלכתי,/ אבל תמיד, תמיד אותך מצאתי./ עד שיום אחד דפקו בדלת, הודיעו על דבר נורא שקרה,/ ומהר יצאתי לחפש אותך,/ אבל הפעם לא מצאתי אף אחד./ תמיד הרגשתי שאותך אוכל לחלץ מכל דבר,/ אבל הפעם אני מתאמצת, חושבת, מחפשת מה לעשות, אני מאוד מצטערת, הפעם לא אוכל לעזור."


מתוך דברים שקראה אמו בערב שנערך לזכרו ביישוב עופרים: "בחור שקט, תמים וצנוע/ שידע היטב אותנו, ההורים, להרגיע./ כששאלתי תמיד היה אומר: "הכל בסדר, אמא/" ואני בלב ידעתי שילדי שומר לו הכל פנימה./ אבא ואני הופתענו לגלות/ שידעת היטב לשמור על סודות./ הרישיון שהוצאת ללא עזרתנו/ ומבחני הקצונה שחווית ללא ידיעתנו./ היכרנוך כילד תמיר/ אך נפרדנו מגבר שלא הספקנו להכיר."

נדב לישצינסקי – Nadav Lichinsky

אוקטובר 19, 2007 תגובה אחת

Nadav Lichinsky 


בן סוזנה ונחום. נולד ביום כ"א בכסלו תשל"ז, 13.12.1976, בבאר שבע. הבן הצעיר במשפחה, אח לגבי ולסמדר. הוריו, ילידי ארגנטינה, עלו לארץ בשנת 1966, תחילה לקיבוץ חצרים, משם עברו לדימונה ובשנת 1978 קבעו ביתם במושב שדי אברהם, שם גדל נדב. הוא החל את מסלול לימודיו בבית-הספר היסודי "הבשור" וסיים בבית-הספר התיכון האיזורי "מקיף הבשור" בצוחר, במגמת ביולוגיה. נדב התאמן באתלטיקה ולפני גיוסו נטל חלק בחוג לכושר קרבי והכנה לצה"ל. עם חבריו למחזור יצא בכיתה י"ב למסע לימודי בפולין ובצ'כיה, ועם תום לימודיו יצא לטיול ביוון. חבריו מספרים כי אהבת חייו היתה המוסיקה. נוסף על המוסיקה, כבר מגיל צעיר אהב נדב לקרוא ספרים ודאג שתמיד יהיה אתו ספר. היתה לו שפה מאוד עשירה וחוש הומור שנון והוא אהב לפתור תשבצים.


נדב בחר לשרת ביחידה קרבית, מתוך רצון למלא באחריות את חובותיו כאזרח במדינה, אף על פי שהאמין בשלום. בשלהי מרץ 1995, התגייס נדב לצה"ל ושירת כלוחם בפלוגת ההנדסה של חטיבת הנח"ל. במסגרת השירות עשה מסלול קרבי מלא, ובכלל זה גם קורס מ"כים וקורסי הנדסה. מפקדיו ראו בו חייל ממושמע ומסור, שמילא את תפקידו על הצד הטוב ביותר והיה אהוד ומקובל בקרב חבריו ומפקדיו כאחד. נדב הספיק לשרת בצה"ל שנה ועשרה חודשים, מתוכם שבעה חודשים בלבנון.


בערב של יום כ"ח בשבט תשנ"ז, 4.2.1997, אירע אסון המסוקים, כששני מסוקי יסעור התנגשו מעל מושב שאר ישוב. שבעים ושלושה הלוחמים, שעשו דרכם לפעילות מבצעית בלבנון, נהרגו, וביניהם נדב. בן עשרים היה בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בבאר שבע. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל ראשון. הותיר אחריו הורים, אח – גבי, גיסה – שרה ואחיינים – דניאל ואלה, אחות – סמדר וגיס – יפתח. לאחר נפילתו של נדב ילדה אחותו את יונתן.


בהלוויה ספד לו חברו הקרוב, ניר: "לחשוב שאתה אינך בין החיים זה אירוני, כמעט כמו שהיית, שהרי אתה הדבר הכי חי שהכרתי מעודי… מסתכל על אותו רגע, שבע בערב לערך: סמוך לרצועת הביטחון, אותו רגע בו נקטפת מאתנו, ללא שום סיכוי להילחם על חייך, את אותו רגע לא אשכח לעולמים. עכשיו, בלעדיך, כל רגע הוא נצח".


מפקד היחידה כתב למשפחה: "נדב היה לוחם מקצועי, חייל מסור ומעל לכל חבר אמיתי. לעתים, במלה טובה או בעצה קטנה, עודד והעלה את מורל חבריו ליחידה. מעלותיו הפכו אותו לאחד מעמודי התווך בצוות. נדב יחסר לכולנו כאדם וכלוחם".


אמו כתבה: "רוצה לזכור את החיוך התמידי על שפתיך, את אהבתך ללא פשרה למשפחה, לחברה ולחברים. את הליכתך הקלילה, את החדר המבולגן תמיד, את ההומור החריף והחוכמה. רוצה לזכור אותך מלא חיים, תקוות, אנשים. רוצה לזכור אותך". מתוך מכתב שכתב נדב מלבנון, חודשיים לפני נפילתו: "מהרהר באלף ואחד נושאים. הסתכלתי סביבי ובהיסח הדעת ספרתי את מספר האנשים שנותרו מהצוות המקורי 'מרץ 95', ולתדהמתי גיליתי שנותרנו רק שבעה. מכאן ועד הזיכרון באנשים שהלכו לעולמם הדרך היתה קצרה, והגעתי למסקנה שאדם מלא בתוכו באנשים, זכרונות וחוויות, וכשנלקח ממנו אדם הוא נעשה ריק יותר מבפנים, וככל שהוא יותר ריק, כל מכה שנופלת עליו נשמעת חזקה יותר וההדים שהיא עושה גדולים יותר, אבל ככל שעובר הזמן, או יותר נכון ככל שהאדם מתמלא מחדש באנשים חדשים ובחוויות חדשות, הופך הרעש ונעשה עמום יותר ויותר עד שהוא נעלם. כל זה הוא הדבר שמכונה 'הקלות הבלתי נסבלת של הקיום', הקלות המרגיזה שבה אנו שוכחים דברים. אבל אני מניח שזה אופיו של האדם, וטוב שכך".

עידן מינקר – Idan Minaker

Idan Minaker 


בנם הבכור של מוניקה ואברהם. נולד ביום ז' באדר ב' תשל"ו, 9.3.1976, בקיבוץ ניר יצחק, בתום לידה שנמשכה שעות ארוכות. אח לרונית, ניבה ואילה. עידן גדל והתחנך בקיבוץ, בקבוצת "אלומה". את לימודיו החל בבית-הספר היסודי בקיבוץ וסיים בתיכון "מעלה הבשור", במגמה הריאלית. כבר בילדותו המוקדמת התגלה עידן כילד אנרגטי, סקרן ופתוח לעולם, פיקח, בטוח בעצמו, יודע מה הוא רוצה ואיך להשיג זאת. כילד, אהב להשליט סדר בין חבריו גם אם במחיר כואב עבורם. שאיפתו לשלוט על הנעשה סביבו היתה טבועה בדמו. עם השנים למד לרסן את עצמו, אך המשיך להוות דמות סמכותית עבור אחרים. מורתו סיפרה: "הוא היה ילד מוכשר, כמעט בכל תחום. הוא היה כריזמטי ואמביציוזי, מנהיג מבטן ומלידה". עידן היה ספורטאי בגוף ונפש. מגיל צעיר שיחק כדורסל ונקשר לענף. היה חבר בקבוצת הנוער "הפועל אשכול" ושימש בגאווה כשחקן ספסל. הוא נדד עם קבוצתו ברחבי הארץ והיה מאושר, גם כששיחק בפועל רק דקות ספורות. מאמניו צפו לו עתיד מזהיר בתחום. פעילות פיסית ואתגרים היו נר לרגליו של עידן והוא לא זנח גם ענפים אחרים – אהב לשחות, לשחק כדורגל ואף על ריצה לא ויתר. האדרנלין שזרם בדמו מילא אותו שוב ושוב באנרגיה רבה. בנערותו, נאלץ עידן להגביל את תנועותיו ולחדול מאימונים למשך תקופה מסוימת, בגלל ניתוח שעבר, ואז פנה לאפיק חדש: צילום וידיאו. בצילום מצא פורקן אנרגטי וסיפוק לדחפיו היצירתיים. עידן הספיק לצלם ולביים מספר קליפים, ומשפחתו הפיקה סרטון הכולל קטעי סרטים שצילם. עידן אהב לעסוק בדברים שהיה משוכנע בחשיבותם, ולקח את מלוא האחריות עליהם. הוא ייסד את ענף הריבות במוסד החינוכי בגאווה גדולה. בסיום כיתה י"ב השתתף עידן בהצגה "דון קישוט", שהעלו בני המחזור. עידן גילם את דמותו של סנשו פנצ'ה וזכה למחמאות רבות. לימים, התברר, כי שירו של סנשו היה לשירו של עידן: "לחלום – חלומות אבודים ללחום – קרב אבוד שנגמר לרוץ – למקום שממנו, אף איש, אף אביר לא חזר לשאת – את הצער, הבכי לצאת – וברע להלום לחבוק – אהבות נעורינו לנשוק – לכוכב במרום! זה גורלי, ואלה חיי,/ בלי דעת מדוע, בלי דעת מתי ללחום לאמת, אם בליל או ביום,/ וללכת קדימה, גם אם זהו שביל גהינום ואדע – אם אהיה נאמן לגורל במרומים,/ אז לבי, בשלווה לו ינום מנוחת עולמים./ העולם אז יהיה טוב יותר, לו בזכות איש עייף ותמים ללחום עד טיפת דם ורוח. לנשוק לכוכב במרומים!". בספר המחזור כתב עידן לחבריו: "על מה שעשינו ומה שלא./ על מה שהיה, ומה שיבוא./ אגלה לכם סוד, ושיישאר בינינו./ מחר הוא היום הראשון של שארית חיינו./ נצלו את הרגע וכל דקה, לעשות את כל מה שנפשכם חשקה"… מילים אלו הולחנו על ידי יוני רכטר, לבקשת המשפחה.


עידן היה אדם חברותי, דאג לטפח את קשריו והפגין דאגה אמיתית. הוא השתייך לתנועת הנוער "השומר הצעיר" ופעל רבות למענה. בסיום י"ב שנות לימוד התגייס לשנה י"ג לשירות לאומי, והיה מדריך בתנועה בקן קרית שרת. במסגרת שנת השירות פגש במי שהפך לחברו הקרוב, תומר קידר ז"ל. השניים נפגשו בגרעין פעילות שהקים תומר באיזור ירושלים והחליטו להתגייס יחדיו ולהצטרף לנח"ל. לפני הגיוס הספיק עידן לצאת לטיול בארגנטינה, לבקר קרובי משפחה ולטייל.


בסוף חודש נובמבר 1995 התגייס עידן לצה"ל ויחד עם חבריו לגרעין "תומר" התגייסו לפלחה"ן של הנח"ל. הוא עבר מסלול טירונות והוכשר כלוחם. כדרכו, מילא את תפקידו במסירות והיה דמות בולטת בקרב חבריו לצוות. שירותו בלבנון, אותו עשה במוצב "דלעת" כקשר של "צוות מינץ", היה תחנתו האחרונה. עידן עתיד היה לצאת לקורס מ"כים. בערב של יום כ"ח בשבט תשנ"ז, 4.2.1997, אירע אסון המסוקים, כששני מסוקי יסעור התנגשו מעל מושב שאר ישוב. שבעים ושלושה הלוחמים, שעשו דרכם לפעילות מבצעית בלבנון, נהרגו, וביניהם עידן. הוא הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית העלמין בקיבוץ ניר יצחק. בן עשרים ואחת היה בנופלו. הותיר הורים ושלוש אחיות. לאחר מותו הועלה לדרגת סמל.


במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב הרמטכ"ל אמנון ליפקין שחק: "עידן שירת כלוחם בפלוגת ההנדסה של חטיבת הנח"ל, ותואר על ידי מפקדיו כחייל ממושמע ואחראי, שמילא את תפקידו במיומנות ובמסירות. עידן הפגין מוטיבציה גבוהה לשירות הצבאי, ותוכנן כי ימשיך במסלול הפיקודי. היה אהוד ומקובל בקרב מפקדיו וחבריו כאחד". מפקד היחידה כתב למשפחה: "עידן היה אחד החיילים הבולטים בצוות, באופן תפקודו ובכושר מנהיגותו. כל משימה אליה התנדב וכל מטלה שהוטלה עליו, ביצע בצורה מופתית. עידן שירת כקשר-מפקד – תפקיד הדורש אחריות רבה, מקצועיות ומסירות, תכונות שהיו טבועות בו".


העיתונות סיקרה בהרחבה את האסון ומספר כתבות הוקדשו לעידן. במלאת שלושים למותו, הוציאה המשפחה חוברת זיכרון שכותרתה "צריכים לראות את הרע בכדי להילחם בו. צריכים לשמור על הטוב בכדי להתנחם בו". בחוברת, ציוני דרך מתקופות שונות בחייו של עידן ודברי פרידה של קרובים וחברים. אמו של עידן, כתבה: "כל צעד וצעד שנתת היה מתוכנן מראש, בצורה מדוקדקת, וידעת לחבר בין חלום ומציאות ולהגשים את מה שבראשך".


חברי המשפחה כתבו: "עידן, כשמו כן היה, צריך לחיות חייו – עידן עידנים !!! עידן העדין, נעים ההליכות, מסביר הפנים, תמיד עם חיוך מרומז בזוויות פיו, כאומר: מקבל אני כל אדם באהדה ובעצם היותו אדם! עלם חמד, שופע חוש הומור, מסוגל לשאוב מכל מצב את המיטב, קולט ופולט איזו הערה קולעת ישר מהשרוול".

אלחנדרו שטרן – Alejandro Stern


בן מוניקה וגונתן, נפל א' באב תשנ"ז, 4.8.1997. בן 20 בנופלו
הובא למנוחת-עולמים בחוץ לארץ.