ארכיון

Archive for the ‘2001’ Category

ברנרד (בנצ’י) לוי – Bernardo Levi

Bernardo Levi 


בן אינגריד וישראל. נולד ביום ג' באדר ב' תשמ"א, 9.3.1981, בלה פאז, בוליביה. ברנרד נקרא על שם סבתו ביאטריז, שנפטרה חודשים ספורים טרם לידתו, אך הכל כינוהו בנצ'י. כתינוק אצה לו הדרך והוא הקדים לעשות את צעדיו הראשונים. בחודש ינואר 1983, והוא כמעט בן שנתיים, עלה לארץ עם משפחתו, שהתיישבה בבאר שבע.


בנצ'י היה ילד יפהפה, שערו בלונדיני ומתולתל ועיניו בהירות, קטנטנות ומיוחדות. כאשר חייך נסגרו עיניו לכדי חריץ, דבר שזיכה אותו בכינוי 'כמו סיני'. קשה היה להתעלם מנוכחותו של הילד בעל החיוך הבלתי נשכח, שכמעט לא מש מפניו. הוא החל את לימודיו בבית-הספר היסודי 'קורצ'ק' בבאר שבע. כעבור שנה, עברה המשפחה ליישוב טנא-עומרים. בנצ'י השתלב בבית-הספר 'מיתרים' ביישוב הסמוך מיתר וקצר שבחים רבים מצוות המורים. את לימודיו המשיך בתיכון-מקיף ז' בבאר שבע וגם שם הצטיין וזכה בהערכה רבה: "אתה עוד תגיע רחוק," אמרו. בנצ'י סיים את לימודיו עם בגרות מלאה, בדגש על לימודי ארץ-ישראל. גם במדע ובהיסטוריה גילה עניין ניכר והקדיש זמן לחקר עברה של משפחתו.


בנצ'י המתבגר היה עלם חמודות, בעל נפש אצילה, אדיב ומתחשב, רודף צדק ורחב לב. "ילד הסרגל", החמיאו לו הוריו וסיפרו כי מעולם לא הסתבך או הקשה, טובת הכלל עמדה תמיד לנגד עיניו ולא אחת השכיל לגשר בין יריבים. "מעולם לא רבת עם אף אחד ולא רכשת לעצמך שונאים או אויבים, רק מכרים וחברים," סיפרו חבריו הטובים של בנצ'י. "היית ביישן וצנוע. תמיד היית דואג לשעשע את כולם ולפתור את המריבות." הוא היה קשור מאוד לבני משפחתו: עם אביו אהב להתגושש ולשחק משחקי כוח; נהג לעזור לאמו בבישול, בקניות ובתיקונים קטנים בבית; עם שני אחיו אהב לשחק כדורגל, לשחות, לספר בדיחות ולדבר על כל נושא שבעולם. עם בני הבית נמנו גם חתולה סיאמית וכלבת פינצ'ר שבנצ'י אהב להשתעשע איתן ולצלמן בכל הזדמנות, והן, מצדן, החזירו לו אהבה.


בנצ'י התעניין בתחומים מגוונים. היה אוהד מושבע של קבוצת הכדורגל האנגלית 'מנצ'סטר יונייטד' ועקב בדריכות אחר כל משחקי הכדורגל; אהב לאכול והיה פתוח להתנסויות גסטרונומיות חדשות, משונות ככל שיהיו; נמשך למחשבים ולמשחקי מחשב, שהיה מפצח אותם מיד. הוא הרבה להאזין למוזיקה ואהב לצפות בסרטים. היה מקליט אינספור קלטות וידאו ושאב הנאה רבה מסדרות קומיות בטלוויזיה, כגון ה'קומדי סטור' ו'משפחת סימפסון'. עם הזמן רכש מכספו מערכת קולנוע ביתית להנאת כל בני המשפחה. משסיים את לימודי הנהיגה וקיבל רשיון, נהג לקחת לעתים מזומנות את הרכב המשפחתי ל'סיבוב' של נהיגה בכיף. בתקופת התיכון היה חבר פעיל בגדנ"ע והרחיב את השכלתו בתחום ידיעת הארץ. בכיתה י"ב השתתף בתכנית 'אחרי', שבמסגרתה התקיימו מפגשי הכנה לצה"ל והרצאות בנושא מנהיגות צעירה.


בתחילת חודש אוגוסט 1999 התגייס בנצ'י לצה"ל. הודות לנתוניו הגבוהים רשאי היה לבחור היכן לשרת והוא בחר בחיל-השריון. אהבתו לטנק בלטה למן ההתחלה. הוא נהג לדבר על הטנקים ויכולותיהם גם בעת חופשותיו, בחן עם אביו את מרכיביהם הטכניים ושיתף את חבריו במה שהפך למוקד התעניינותו. בנצ'י התגלה כאיש צוות מסור ורכש לעצמו מעריצים רבים. ביולי 2000 סיים קורס מפקדי טנקים ושובץ כרב-סמל פלוגתי בקורס קציני שריון בשיזפון. במשך שלושה מחזורים שימש, כהגדרתו, 'הגננת' של חניכי הקורס, ועל כך קיבל תעודת רס"פ מצטיין. "תותח, כל הכבוד ליכולת, יוזם ואיכפתי, דואג למצב הצוערים, משקיע המון, מבין את תפקידו, עובד עם חיוך ונותן את הנשמה," כתבו עליו הצוערים במשוב בסוף אחד הקורסים. במהלך שירותו הועלה לדרגת סמל-ראשון.


משהרגיש שמיצה את עצמו בתפקיד, חזר בנצ'י לגדוד השריון הסדיר 'עשת' שבחטיבת 'עקבות הברזל' ושימש כמפקד טנק. "המפקדים בפלוגה זוכרים את בנצ'י כבר-סמכא בנושאים מקצועיים," כתב מפקד הפלוגה, "ובה בעת חבר ששמח להיחלץ לעזרתו של כל מפקד באשר הוא… הדאגה שלו ללוחמיו והחתירה לשלמות המקצועית שלו ושל צוותו ניכרו בכל צעד וצעד שעשה במהלך אימון הצמ"פ."


סיפר אחד מחייליו של בנצ'י: "כשראיתי אותך ידעתי שאתה תהיה מפקד מצוין בשבילי. מפקד שכל הזמן מחייך הוא מפקד 'תותח', שיש לו לב ויודע להקשיב ולהבין אותך גם ברגעים שנראים שטותיים, אבל קשים בשביל חייל חדש בצבא, כמוני."


מפקד הגדוד, סגן-אלוף עינב: "בנצ'י היה מפקד אהוד על פקודיו, תרם לרבים מזמנו ושימש להם דוגמה. חבריו, המפקדים בפלוגה, הכירו את חיוכו התמידי, חוש ההומור שלו ושמחת החיים שאיפיינה אותו. הם יכלו לפנות אליו בשעות הקשות, ולקבל מלת עידוד… התעקשותו לקחת חלק בהכשרת דור לוחמים חדש, אף בזמנים קשים, ממחישה את רצינותו, את הערכים לפיהם פעל ואת התכונות שניחן בהן."


ביום ד' בטבת תשס"ב, 19.12.2001, נהרג בנצ'י בתאונת-אימונים בבקעת הירדן. הטנק, שכל כך אהב, קיפד את חייו והוא בן עשרים. בנצ'י הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בבאר שבע. הותיר אחריו הורים ושני אחים – אורן ויצחק.

מודעות פרסומת
:קטגוריות2001, בוליביה - Bolivia

מריו אדוארדו גולדין – Mario Eduardo Goldin

 mario-goldin.jpg



מריו נולד בכ"א בסיון תש"ח, 28.06.1948, בעיר קורדובה, ארגנטינה. הוריו ברטה וראול גידלוהו באוירה מסורתית. בשנת 1954, אחרי שנולדה אחותו אדריאנה, עברה המשפחה לעיר הגדולה בואנוס איירס כדי לחפש עבודה. שם נולד בשנת 1958 אחיו הצעיר נסטור. מריו השלים את לימודיו בבית הספר היסודי בבואנוס איירס והחל שם את לימודי התיכון, אך בהיותו בן 14 חזרה המשפחה לקורדובה והוא המשיך את לימודיו בתיכון "דיאן-פונס".


בהיותו תלמיד תיכון, היה פעיל בתנועת הנוער הציונית בעיר, שם לקח חלק בפעילות לגיבוש הנוער. מתוך אהבתו למוסיקה ניגן בהרכב קאמרי שהיה מופיע לקהילה היהודית בקורדובה ומחוצה לה. במסגרת הפעילות החברתית בתנועה הציונית הכיר את ביאטריס פאולינה לבית קויפמן, לימים אשתו. מריו יצר לעצמו חברים רבים היות וניחן באוזן קשבת, והיה ידיד נאמן לרבים.


בשנת 1965 הצטרף עם חברים לארגון ההגנה, שם התאמנו כדי להגן על הקהילה מפני פעולות אנטישמיות.


בשנת 1967 החל את לימודיו באוניברסיטה הלאומית של קורדובה, בפקולטה לרפואה. גיוסו לצבא ב- 1969 קטע את לימודיו, אך שירותו היה קצר והוא חזר לספסל הלימודים כשנה אחרי הגיוס.


בפברואר 1973 נשא לאשה את ביאטריס פאולינה (בטי). מספר חדשים אחרי החתונה סיים את לימודי הדוקטורט והחל לעבוד כרופא בעיריית קורדובה. בשנת 1974, עם הולדת הבן הבכור אריאל, עברו לקטמרקה, שם עבד מריו בבית החולים המחוזי. שנה לאחר מכן עברו לפרובינציה לה-פמפה.באותה תקופה החל מריו להתעניין ברפואה אלטרנטיבית ולמד אקופונקטורה. הוא היה בין הרופאים הראשונים שעסקו בתחום זה, בארגנטינה ואחר כך בישראל.


מריו אהב תמיד את הקשר היהודי-ציוני, ואחת משאיפותיו היתה להגיע לארץ ישראל ולחיות בה. בהיותו פעיל בקהילה היהודית, ארגן קבוצה בת יותר ממאה איש שמטרתם המשותפת היתה לעלות לארץ ישראל. בפברואר 1977 הגיעה המשפחה הצעירה לישראל והתגוררה זמנית במרכז הקליטה בקרית אליעזר שבחיפה. בספטמבר של אותה שנה עברו לכפר סבא, ושם נולדה אחרי שנה הבת תמרה.


למרות קשיי הקליטה הראשונים והפרידה ממולדתם, השתלבו בטי ומריו במהירות בסגל בית החולים "מאיר" ונקלטו בחברה הישראלית בהצלחה. בשנת 1980 נולד הבן הצעיר אילן. באותה שנה החל מריו לעבוד ולהתמחות בתחום השיקום בבית החולים "לוינשטיין" ברעננה, הוא התמחה בשיקום וכאב ושאף להקים מרפאה המטפלת ומתמחה בתחום זה.בשנת 1983 שירת מריו כחייל סדיר בצה"ל, כרופא שיקום בבית הבראה 3 בחיפה. אחר-כך, במילואים, שירת כקצין רפואה והיה ממקימי מרפאת הכאב בצריפין, ר"מ 2 (מרפאת מומחים).


בשנת 1986 נפטר אביו של מריו, ראול. בצד הצער, הגשים מריו באותה שנה את שאיפתו ופתח את מרפאת הכאב ב"לוינשטיין", אותה פיתח וניהל מיום הקמתה.בשנת 1989 פתח את מרפאת הכאב ב"מרפאות החוץ זמנהוף" בתל אביב. בנוסף למרפאות אלו, עבד מריו במרפאות פרטיות בירושלים, בחיפה, בהרצליה, ברמת גן ובכפר סבא.


מריו לא זנח את המוסיקה, והקים בארץ הרכב של מוסיקאים חובבים ששרו וניגנו מוסיקה דרום אמריקאית עממית. הם הופיעו לקהל יוצאי דרום אמריקה ברחבי הארץ.מריו אהב את הארץ, ובמיוחד אהב טיולים ברחבי הארץ עם משפחתו. בשנת 1997 הצטרף ללשכת "הבונים החפשיים" והיה חבר פעיל בה. אוהב אדם היה, ריפא ועזר לאנשים רבים ותמיד דאג לשלומם. כמחוות ידידות, טיפל באנשים חסרי ביטוח רפואי מקהילת הכנסייה הקתולית ביפו ללא כל תמורה כספית.


בחודש דצמבר 2000 טס מריו לארגנטינה, כדי ללוות את אמו החולה בימיה האחרונים. ביום ראשון כ"ט בניסן תשס"א, 22.04.2001, תכנן מריו להשתתף בהשתלמות בבית החולים "מאיר" בתחום חדש שהתעניין בו. הוא יצא מביתו בכפר סבא בשמונה וחצי בבוקר לכיוון תחנת האוטובוס, אחרי שהשאיר את הרכב לאשתו, ונסע בקו מספר 29. בעת שירד מהאוטובוס, בשעה תשע ורבע, עלה מולו מחבל מתאבד ופוצץ את עצמו. מריו נהרג במקום. הוא היה ההרוג היחיד בפיגוע, בגופו בלם את עוצמת הפיצוץ ובכך מנע את סבלם וכאבם של אנשים רבים. כך, גם במותו ציווה מריו את החיים לאחרים.


בן 52 היה במותו. ד"ר מריו אדוארדו גולדין הניח אשה ושלושה ילדים, אח ואחות. הובא למנוחות בבית העלמין בכפר סבא.

גיורא בלש – Giora Balash

 giora-balash.jpg


גיורא, בן אולגה ופנחס, נולד בסאן-פאולו שבברזיל בט' בכסלו תרצ"ב, 19.11.1931, אח לאגנס. גדל והתחנך בסאן-פאולו, שם סיים לימודים אקדמיים.


מנעוריו היה חבר בתנועת "דרור", ובשנת 1960 עלה לישראל והגיע לקיבוץ ברור-חיל שבצפון הנגב. אחרי עלייתו שירת גיורא כלוחם בצה"ל, ובמסגרת שירותו במילואים לחם במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום כיפור.


בשנת 1967 נישא גיורא לפלורה לבית רוזנבאום, ובשנים הבאות נולדו בקיבוץ ילדיהם ארן, מיכה ורינת. לגיורא היתה גם בת מנישואיו הראשונים בברזיל, דבורה.


בקיבוץ עבד בפלחה, ולאחר מכן שנים רבות ברפת. בין לבין, יצא גיורא ללימודים בבית הספר לבישול "תדמור" בהרצליה והוסמך כשף, ואף עבד זמן מה כמרצה ב"תדמור".


גיורא היה אדם מלא בשמחת החיים, אהב לצחוק ולרקוד ונהנה מכל רגע שהחיים זימנו לו. אהב אמנות ונהג להציג בפני חברים ומשפחה. קרא ספרים רבים, ואהב מאד חוברות קומיקס. כיליד ברזיל אהב מאד כדורגל, והיה אוהד נאמן של קבוצת "קורינציאנס" מסאן-פאולו.


בשנת 1977 עזבה המשפחה את הקיבוץ ועברה לנתניה, שם עבד גיורא בפיצריה. כעבור כשנתיים עברה המשפחה לחיות בברזיל, בסאן-פאולו, וגיורא השתלב בעבודה בניהול מטבחים מוסדיים.


ביום חמישי כ' באב תשס"א, 09.08.2001, נהרג גיורא בפיגוע במרכז ירושלים. יום קודם לכן הגיע עם משפחתו מברזיל לישראל, להשתתף בחתונת בנו ארן. בבוקר יום חמישי נסעה המשפחה לירושלים, לטייל ולבקר בכותל המערבי. בצהריים אכלו פלאפל שגיורא מאד אהב ברחוב קינג ג'ורג', וכשהיו בדרכם לאוטובוס עברו ליד מסעדת "סברו" בפינת רחוב יפו. באותו רגע התפוצץ מחבל-מתאבד בתוך המסעדה. בפיצוץ נפגעו רבים במסעדה ומחוצה לה, 15 אנשים נהרגו וביניהם גיורא. אשתו ובתו דבורה נפצעו בפיגוע.


בן 69 היה במותו. הותיר אשה, ארבעה ילדים ואחות. הובא למנוחות בבית העלמין באשקלון.