Archive

Archive for the ‘2002’ Category

אוריאל בר מימון – Uriel Bar Maimon

Uriel Bar Maimon 


אוריאל נולד בארגנטינה בתאריך ג' בתשרי תשמ"ב, 1.10.1981, להורים אילנה ולאונרדו. גדל והתחנך בבואנוס איירס – ארגנטינה.
בגיל 8 החל ללמוד לרכב על סוסים ובגיל 12 החל באילוף כלבים. בגיל 14 עלה לישראל ואת לימודיו התיכוניים החל בכיתה ט' בבית הספר "הנרי רונסון". לאחר שנה וחצי המשיך ללמוד בתיכון כפר סילבר. את לימודיו סיים בתיכון "מנוף" – פנימיה בעכו.
במשך הלימודים עשה קורס לקרטה, צלילה וכדורגל ואת כולם עבר בהצטיינות. כמו כן עבד בשעות הבוקר בכלביה ובאורוות סוסים במקום.
התגורר באשקלון.
באוגוסט 2001 התגייס אוריאל. הוא התעקש לשרת ביחידה קרבית. את הטירונות הראשונה עשה במחנה ולאחר זמן קצר הועבר לטירונות של מג"ב. עבר את הטירונות בהצלחה ולאחר מכן שובץ במג"ב עזה.
בתאריך ח' באייר תשס"ב, 20.4.2002, נהרג מירי של מחבל במסוף הפועלים הפלסטינים באזור התעשיה שבמחסום ארז בעזה. בן 21 בנפלו.
אוריאל הותיר אחריו את הוריו לאונרדו ואילנה. מקום קבורה: אשקלון



Apr 20, 2002 – Border Police St.-Sgt. Uriel Bar Maimon, 21, of Ashkelon was killed by a Palestinian gunman in an attack on the IDF post at the Erez industrial zone in the Gaza strip. The Al-Aksa Martyrs Brigade, a division of Fatah's Tanzim, claimed responsibility for the attack.


St.-Sgt. Uriel Bar Maimon immigrated from Argentina in 1996 with his mother, after his parents were divorced. They were members of the South American community in Ashkelon and received much support and help because they arrived in the country with nothing. Uriel's mother is seriously ill, suffering from cancer. During the last year, she received many difficult treatments and Uriel took care of her.


Uriel traveled to Greece with friends before being drafted into the army. As an only child, he did not have to serve in a combat unit but he wanted to be a fighter. He joined the Border Police last November and, after completing basic training, was deployed to the Gaza Strip. On Friday, he visited his home for a few hours and then hurried back to his base.


Uriel was wonderful and brave. He always wanted to do his share for the country," said one of Uriel's friends.


St.-Sgt. Uriel Bar Maimon was buried in the military section of the Ashkelon cemetery. He is survived by his mother Ilana and father, who lives in Argentina.

קרלוס דניאל וגמן – Carlos Daniel Wegman

 carlos-wegman.jpg



קרלוס, בן קלרה ונתליו, נולד בבואנוס איירס בירת ארגנטינה בט"ז בסיון תשי"א, 20.06.1951, אח לאדוארדו ולחורחה. גדל בבואנוס איירס וסיים אוניברסיטה, וב- 17.07.1973 עלה לישראל.


קרלוס התגורר בחיפה, למד בטכניון והוסמך כמהנדס בניין. משנת 1982 ניהל משרד להנדסת בניין, ואחרי זמן מה החל לעסוק גם במתן חוות דעת מקצועיות לבתי משפט.


קרלוס נישא לגרסיאלה, ונולדו בנותיהם דנה ומיה.


קרלוס אהב לעסוק בספורט, בצעירותו היה חבר במועדון "הכוח" בבואנוס איירס. הוא שיחק טניס בקביעות, ובעת לימודיו בחיפה היה חבר בנבחרת הטכניון. ביום ראשון בצהריים, י"ח בניסן, חול המועד פסח תשס"ב, 31.03.2002, התפוצץ מחבל- מתאבד במסעדת "מצה", מסעדה מזרחית פופולרית בבעלות ערבית בתחנת דלק בנווה שאנן בחיפה. הבניין נהרס ועשרות אנשים נפגעו ונשרפו בפיצוץ. 15 אנשים נהרגו, ביניהם קרלוס וחברו שאכלו במקום.


בן 50 היה במותו. הניח אב, שתי בנות, בת זוג ואח. הובא למנוחות בבית העלמין בחיפה.

קרלוס ירושלמי – Carlos Jerusalinsky

 carlos-jerusalinsky.jpg


קרלוס נולד ביום י"ט בסיוון תש"י, 04.06.1950, בבואנוס איירס בירת ארגנטינה. בן לדניאל שהיה בשנות העשרים שלו, ולפליסה שבדיוק מלאו לה 18 שנה.


קרלוס למד בבית הספר היוקרתי "קולחיו נסיונל בבואנוס איירס", ואף החל בלימודי ארכיטקטורה, אך עזב כדי ללמוד ולעסוק בתחום שאהב, משחק וקולנוע.


בפקולטה הכיר קרלוס את פאולה, והשניים נישאו. ביום 03.03.1977 הם עלו לישראל עם הבת מאיה בת השבעה חודשים. לאחר לימודים באולפן במשמר העמק החליטו להתיישב בקיבוץ מצר, שם נולד הבן בועז.


יום אחד הגיע לבית המשפחה בקיבוץ דוד בר-מיצרא, שהקים מעבדה להוראת ערבית בגבעת חביבה, ואמר לקרלוס: "בוא תיקח את המעבדה שלי ותתחיל לעבוד בה בוידאו". לקרלוס, איש של הווה ועתיד, ההצעה מאד התאימה. הוא התמסר לחלוטין להקמת מרכז הוידאו של הקיבוץ הארצי, שהפך להיות תחנת התקשורת הקהילתית הראשונה בארץ, ונוצר שם גרעין של אנשי מקצוע במדיה החדשה.


המקצוענות, שהנחתה את כל פועלו של קרלוס, הביאה אותו להשתלמות בארצות הברית בלימודי טלוויזיה קהילתית. הוא התפתח כבמאי קולנוע עצמאי, והשתלב בהפקות הערוץ החדש שקם בארץ, ערוץ 2. קרלוס התרכז בעבודתו כבמאי, ותמיד היה מאושר לציין שהוא שייך לבני המזל שפרנסתם היא גם תחביבם.


קרלוס היה איש אמיץ. הוא העמיד את עצמו במבחן מתמיד, ובכל מצב ניסה לבדוק קצוות. בשקט ולבד היה יוצא להרפתקה מקצועית, כשהוא שולט בחדר הבקרה שלה. הרפתקנותו גם באה לביטוי באתגרים שבחר לעסוק בהם, צלילה וטיס. על לימודי הטיסה אמר, שזו המתנה הכי יפה שקיבל אי פעם. עם זאת קרלוס ידע ליהנות גם משקט ושלווה. רעייתו זוכרת איך בגיל 23, בטיול באנדים, הוא חזר לאחר ישיבת לוטוס ממושכת על גבעה ירוקה ואמר לה בפנים קורנות: "עכשיו אני יודע מה זה שקט".


לאחר שהמשפחה עזבה את קיבוץ מצר והתיישבה בכרכור, החל קרלוס ללמד תקשורת וצילום. רבים מתלמידיו התפתחו והיו לעמיתים למקצוע, וקרלוס התמוגג מנחת לראות את שמותיהם ברשימת הקרדיטים בטלוויזיה.


ביום ראשון בצהריים, י"ח בניסן, חול המועד פסח תשס"ב (31.03.2002), סמוך לשעה 14:30, פוצץ מחבל-מתאבד את חומר הנפץ שנשא על גופו במרכז מסעדת "מצה" בשכונת נווה שאנן בחיפה, בתחנת הדלק הסמוכה לקניון. 14 אנשים נהרגו במקום, ורבים נפצעו. קרלוס סעד במסעדה עם ידידו, קרלוס וגמן, שנהרג במקום. קרלוס ירושלמי נפצע קשה, הועבר לבית חולים אך נפטר לאחר יומיים, בכ' בניסן תשס"ב, 02.04.2002.


בן 51 במותו. קרלוס הותיר אשה, בן ובת, אח ושתי אמהות – פליסה אמו הביולוגית, וסליה חמותו, שמאז עלייתה לישראל ב- 1992 היה לה כבן. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בכרכור.


אבריו של קרלוס נתרמו להשתלה ע"י משפחתו ובהתאם לרצונו (היה לו כרטיס "אדי"), וחייו מונצחים בגופם של ארבעה אנשים.

דוד דיאגו לדובסקי – David Diego Ladowski

 david-diego-ladowski.jpg



דיאגו, בן שרה ואברהם, נולד בעיר בואנוס-איירס, בירת ארגנטינה, בכ"ט באייר תשל"ג, 31.05.1973. אחיהם הצעיר של רוקסנה וגבריאל. אח נוסף היה לו לדיאגו, סרחיו, אותו לא הכיר שכן הוא נפטר ממחלה ארבע שנים קודם להולדתו.


דיאגו הפגין את יכולותיו עוד בילדותו. בגיל שנתיים כבר ביקש מאחיו הבוגר שילמדו לקרוא, ואכן, הגננת סיפרה לאימו שהילד הקטן מבלה שעות בפינת הקריאה. הוא קרא כל ספר שנפל לידיו, ולסקרנותו לא היה גבול. בבית הספר היסודי התבלט דיאגו בזכות הזיכרון הצילומי בו ניחן. הוא נהג לשחק משחקי ידע עם אחיו ואחותו הבוגרים ממנו. בבית הספר התיכון (תיכון לאומי מספר 17) בארגנטינה, היה דיאגו אהוד מאד על עמיתיו, מכל שכבות האוכלוסייה.


מגיל עשר שנים החל דיאגו לאסוף בולים, ומדי יום ראשון היה הולך לפארק ומחליף בולים עם אנשים שגילם כפליים ויותר מגילו. אוסף הבולים שלו היה רחב ומרשים מאד. דיאגו גם היה חובב ספורט, בעיקר ריצה, כדורגל ושחייה.


בבית הספר התיכון החל דיאגו בפעילותו הציונית – הוא היה חבר בתנועת "הנוער הציוני", ושם התגבש בקרבו רעיון העלייה לישראל. ביום 25.02.1992 עלה לארץ. דיאגו עלה ארצה לבדו, והצטרף לאחותו שעלתה שנה לפניו. יתר בני המשפחה שהו אז בשיקגו, ארצות הברית.
דיאגו למד באוניברסיטה העברית בירושלים, בהר הצופים. הוא סיים בהצטיינות תואר ראשון בעיתונאות ותקשורת, המשיך ללמוד וסיים בהצטיינות תואר שני במינהל ציבורי. דיאגו גם למד את השפה הצרפתית, וכן שפה ותרבות גרמנית. בשפות ספרדית, אנגלית ועברית כבר שלט, ברמה של שפת-אם. דיאגו היה ציוני בנפשו, ופעל ללא ליאות לקירוב בין סטודנטים יהודים וערבים.


בתום לימודיו לתואר ראשון התגייס דיאגו לצבא, ושירת כקצין אקדמאי בתל השומר. עמיתיו העתודאים זוכרים אותו כקצין מקצועי וכחבר נאמן. במקביל התנדב לפעילות במסגרת הקהילה, ושירת במשמר האזרחי.


בתום שלוש שנות שירותו הסדיר המשיך דיאגו ללמוד, וכן עבד באוניברסיטה ובמשרד התקשורת, שכן התעקש על עצמאותו הכלכלית. במסגרת הלימודים הכין כמה עבודות אקדמיות, ביניהן עבודה על המשטר הנאצי בדנמרק, ביוגרפיה על היינריך היינה, ועבודה מקיפה על העובדים הזרים בישראל.


תחושת השליחות שפיעמה בדיאגו הביאה אותו להצטרף למשרד החוץ. בקורס הצוערים בו השתתף, מחזור כ"ג, הוא נחשב לצוער מבריק, אדם נעים הליכות ומרשים. תוך זמן קצר זכה להערכתם של עובדי המשרד, ושל דיפלומטים זרים המשרתים בארץ. דיאגו עבד באגף מערב-אירופה, התמחה בנושא האיחוד האירופי ותוך זמן קצר מאד נחשב לדיפלומט מן המניין. שליחותו הראשונה של דיאגו עמדה להיות בלימה, פרו, בתור מזכיר שני, משנה לראש הנציגות, המטפל בנושאי מדיניות, כלכלה ותרבות. דיאגו דחה את יציאתו ללימה בעשרה ימים, לאוגוסט 2002, כדי להגיש את עבודתו האחרונה באוניברסיטה. נושא העבודה היה: "כיצד לחיות בשלום עם העם הפלשתינאי".


במהלך עשר שנותיו בישראל הגיע דיאגו להישגים מרשימים בלימודים, בצבא, בקהילה ובעבודה, ששיאה היה במשרד החוץ. הכל נקטע ביום 31.07.2002. ביום רביעי, כ"ב באב תשס"ב, 31.07.2002, מעט אחרי השעה 13:30, התפוצץ מטען חבלה שהוטמן בקפיטריית "פרנק סינטרה", באוניברסיטה העברית בהר הצופים בירושלים. עשרות אנשים נפגעו. תשעה בני אדם נהרגו כתוצאה מהפיצוץ, ביניהם גם דיאגו. הוא הגיע לאוניברסיטה כדי להגיש את עבודת התיזה, ובכך לסיים את חובותיו האקדמיות, וכדי להיפרד מחבריו לקראת יציאתו לשליחות בלימה. דיאגו היה בן 29 במותו. הותיר הורים, אח ואחות. הוא הובא למנוחת עולם בבית העלמין בנתניה, מקום מגורי הוריו מאז עלו לישראל.

גסטון פרפיניאל – Gaston Perpiñal

 gaston-perpinal.jpg


גסטון, בן סליה וגוסטבו, נולד בקורדובה שבארגנטינה, בח' בניסן תשמ"ז, 07.04.1987. בן יחיד במשפחתו, למד בבית הספר "סן מרטין" שבעיר הולדתו. הוא עלה ארצה עם משפחתו בחודש אפריל 2002, בהיותו בן 15.


קרובי המשפחה מספרים שגסטון היה הכוח המניע לעליית המשפחה ארצה, ואף נהג לומר כי אם לא תהיה ברירה אף יעלה לבד, שכן "ישראל היא מדינת היהודים".


לאחר עלייתם של גסטון והוריו לישראל, הם התגוררו באולפן קליטה ברעננה והתכוננו למעבר לדירה משלהם. בינתיים, גסטון נרשם לתיכון "אוסטרובסקי" בעיר והחל בלימודים. הוא הוכר במהרה בין חבריו החדשים כטיפוס חייכן תמידי, שקט ולבבי שאוהב את החיים. חובב ספורט מושבע היה, ובעיקר אהב לשחק כדורסל. גסטון, "פרפי" בפי חבריו, היה פעיל בתנועת הנוער הציונית "החלוץ", כשם שעשה בארגנטינה.


ביום שני בערב, ל' בחשוון תשס"ג, 04.11.2002, נסע גסטון מרעננה לאימון כדורסל בכפר סבא. הוא ירד מהאוטובוס בתחנה שמול קניון "ערים" המקומי, ומשם ביקש ללכת ברגל לעבר תיכון "כצנלסון" השוכן במרחק רבע שעה הליכה משם. מחבל פלשתינאי פרץ לשטח הקניון בשעה זו ופוצץ מטען חבלה שנשא על גופו. כתוצאה מהפיצוץ, נהרגו שני בני אדם, גסטון ואחד ממאבטחי המקום, חוליו-פדרו מגרם – אף הוא עולה חדש מארגנטינה. כ- 70 בני אדם נפצעו.


גסטון היה בן 15 במותו. הותיר הורים. הוא הובא למנוחת עולם בבית העלמין "כפר נחמן" ברעננה.

חוליו פדרו מגרם – Julio Pedro Magram

 pedro-magram.jpg


בן סנטיאגו ורוסה
נולד ב-י"ב באדר ב' תשי"א 20/3/1951 
התגורר בכפר סבא
נהרג בפעולת איבה
מקום אירוע: כפר סבא ב- כ"ט בחשוון תשס"ג 4/11/2002 
הובא למנוחת עולמים בערד
הותיר אם, בת-זוג ואחות