Archive

Archive for the ‘2003’ Category

מרים דואק הכהן – Myriam Duek

Miriam Dueck 


בת דיאנה ואלברטו. נולדה ביום כ' באדר ב' תשמ"ד, 24.3.1984, בבואנוס איירס, ארגנטינה, אחות להראל, אביב ועמוס. בשנת 1987, בהיותה בת שלוש, עלתה המשפחה ארצה וקבעה ביתה בקיבוץ עין השלושה, שם גדלה והתחנכה. מרים למדה בבית-הספר היסודי 'ניצני אשכול' ובבית-הספר התיכון המקיף 'מעלה הבשור' במגמה ריאלית-כימית וסיימה כבוגרת מצטיינת במחזור הלימודים שלה. מרים זכתה במכתב הערכה ממשרד החינוך, שנכתב בו בין היתר: "הצטיינותך והישגיך הגבוהים בלימודים הינם ביטוי למאמץ שהשקעת ברכישת ידע, ומעידים על סקרנות, יכולת אישית ונחישות בהשגת המטרה."


מרים היתה שחיינית מעולה ונטלה חלק בתחרויות נבחרת ישראל בשחייה מטעם הפועל 'אשכול', וזכתה במדליית כסף באליפות הארץ עד גיל 18. באופיה, היתה הישגית וידעה לעמוד על שלה בחוצפה ילדותית. תמיד דאגה למשפחתה והיתה קשורה אליה מאוד. חבריה מקבוצת 'חצב', שנהגו לכנותה 'מירו', כתבו עליה: "אנחנו יודעים ובטוחים שעכשיו את למעלה בשמים, מסתכלת עלינו, מחייכת עם החיוך המקסים שלך והעיניים הבהירות שתמיד צחקו ואמרו הכל. והמלאכים בשמים נהנים מחברתך, מהבדיחות שלך והירידות שלך על כל העולם."


באוקטובר 2002 התגייסה מרים לצה"ל לחיל-האוויר ובתום אימוני הטירונות בבסיס עובדה עברה קורס עוזרי בקרה אווירית (חשבי יירוט), ובסיומו הוצבה ביב"א בהר מירון. במסגרת תפקידה היתה אחראית על הזנקת מטוסי הקרב של חיל-האוויר; על הזנקת מסוקים לפעולות חיפוש והצלה ועל הקשר עם בתי-חולים במהלך פינוי פצועים. היא הצטיירה שם כילדה חייכנית, אמיתית ואחראית, שובבה וחכמה, מצחיקה את הסובבים אותה וכובשת אותם בחיוכה הרחב.


חברותיה לקורס מביעות את כאבן בשיר: "הלכת לנו ככה/ השארת אותנו פה לבד/ מאחוריך/ אוספות שברי זיכרונות/ ועם כל זיכרון, אנחנו רק מבינות יותר ויותר/ איזו זכות נפלה בחלקנו/ ואיזה הפסד בלתי יתואר הוא/ שלא הספקנו להכיר יותר." מרים היתה בבחינת מים שקטים חודרים עמוק.


מרים היתה על סף הסמכתה כעוזרת במסלול התעבורה, המנהל את תעבורת כלל המטוסים במדינה. היא דחתה את יציאתה לקורס קצינים כדי שתוכל להתקבל למסלול קצונת הבקרה ולחזור ליב"א כקצינת מחלקת עוזרים וזאת למרות מחאות חבריה ליחידה שלא רצו לוותר עליה. במחלקת עוזרים חשים מאוד בחסרונה ומודעים לחותם שהשאירה בהם.


את כל תפקידיה ביצעה מרים במקצועיות ובאחריות, תוך שמירה על רוח חברית ואווירה טובה. היא הפגינה יחס בוגר לשירות ולדרישות הגבוהות, בד בבד עם חוש הומור ייחודי ושמחת חיים. חבריה זוכרים את הפתקים האישיים הקטנים שנהגה להשאיר להם כדי לעודדם.


מרים נהרגה בתאונת-דרכים ביום ט"ו באייר תשס"ג, 17.5.2003. לאחר בילוי יום שישי עם אחיה אביב ועוד שני חברים מהקיבוץ, התבקשה לנהוג במכונית מאחר שהיתה היחידה שלא שתתה באותו ערב. התאונה התרחשה במרחק רבע שעה מהבית, בין צומת גבים לצומת סעד. הרכב התנגש בגשרון והתהפך אל תוך תעלה. מרים נהרגה במקום ואחיה נפצע קל. בת תשע-עשרה היתה בנופלה. הותירה אחריה הורים ושלושה אחים. מרים הובאה למנוחות בבית-העלמין בקיבוץ עין השלושה.

אילן (מריאנו) פלצר – Mariano (Ilan) Felszer

Ilan Faltzer 



בן פרלה ומשה. נולד ביום ב' באדר ב' תשל"ו, 4.3.1976, בעיר קורדובה שבארגנטינה. אח לעליזה, דני, מרסלו ושירי. ילד יפה ושובב, שהתייתם מאמו כשהיה בן שבע.


בשנת 1985, לאחר שהאב ויתר על אחזקתם, עלו אילן בן התשע ואחותו שירי בת השתים-עשרה ארצה לבדם והתגוררו בקיבוץ להבות הבשן עם אחותם הבכורה עליזה, שקיבלה אפוטרופסות עליהם וגידלה אותם כאם יחד עם שני בניה – יניב ודרור, אותם אהבו כאחים.


אילן נקלט במהירות ובלבביות בחברת הילדים בקבוצת 'אילן', כשמו, ועד יומו האחרון שמר על קשר טוב עם חבריו לקבוצה.


אילן עשה את לימודיו התיכוניים במגמת מכונאות בבית-הספר 'עמק החולה' שבקיבוץ כפר בלום.


אילן חבב ספורט. בנעוריו שיחק כדורגל בקבוצת 'הפועל קרית שמונה' בתפקיד קשר והיה לשחקן מצטיין. בנוסף נהנה לרכב על אופנוע. עם תום לימודיו עבר קורס מצילי בריכה. אילן היה מלאך שופע קסם אישי, שתמיד העתיר טוב על הסובבים אותו וגרם להם לאהוב אותו.


באוקטובר 1994 התגייס לצה"ל ובתום אימוני הטירונות עבר קורס מכונאי נגמ"ש בבה"ד 20. לאחר הקורס הוצב אילן, שכונה בחיבה 'צ'יקו', בגדוד 'קרן' ובהמשך עבר לאיכון שברמת הגולן, תחת פיקודו של פול, שאותו העריך מאוד ושמר איתו על קשר גם לאחר שחרורו.


לאחר שירותו הסדיר עבד אילן כמציל ולאחר שתי עונות רחצה בקיבוץ נחשונים, נסע לבקר את אביו ושני אחיו, דני ומרסלו, שנשארו בארגנטינה. כשחזר ארצה, התקבל לעבודה כמציל בקיבוץ כפר גליקסון ובחורף עבד בבית הילדים.


כעבור שנה יצא שוב לטיול והפעם עם חבר לאלסקה הקרה. הוא חזר לארץ לקראת לידתה של אחייניתו אופיר, אותה אהב מאוד לפנק, כמו גם את אחיינו עידו.


אילן עבד כמציל בבית מלון תל אביבי, ובאחד מימי עבודתו שלח אליו קופידון את איילה. בין השניים נרקמה אהבה והם בילו יחד כשנה.


ביום 2.3.2003 נקרא אילן לשירות מילואים ביחש"ם 'צנובר' ברמת הגולן, ובמהלכו נפל בעת מילוי תפקידו, ביום ח' באדר ב' תשס"ג, 12.3.2003, שמונה ימים לאחר יום הולדתו העשרים-ושבעה. אילן הותיר אחריו אב, שני אחים, שתי אחיות וחברה.


הוא הובא למנוחות בבית-העלמין בקיבוץ להבות הבשן. לפני מותו הספיק אילן לסיים קורס מדריכי שחייה במכון וינגייט, אך לא זכה לקבל את הידיעה על כך.

אמיתי (גוסטבו) שליסרמן – Gustavo (Amitai) Shliserman

   Gustavo Shliserman     Gustavo Shliserman - Placa



בן רג'ינה וחוליו פרננדו, נולד ביום י"ב בכסלו תשכ"ח, 14.12.1967, בטוקומאן שבארגנטינה, אח למרסלו.


גוסטבו גדל במשפחה יהודית ציונית, למד בבית-הספר היהודי "עצמאות" ובבית-המדרש למורים ע"ש חיים גרינברג. הוא היה חבר בתנועת הנוער "חלוץ המרחב", הצטרף לתנועה הקונסרבטיבית ושימש כמנהיג רוחני וכחזן בקהילת טוקומאן. בנוסף, התנדב בקהילה ולימד יהדות ואהבת הארץ.


גוסטבו למד ב"מעיינות" – מרכז למדריכי נוער ומנהיגות קהילתית של הסוכנות היהודית, והשתלם בהנחיית קבוצות בבית-הספר לפסיכולוגיה חברתית ע"ש פישון רבייר.


גוסטבו היה ציוני בכל נימי נשמתו ובשנת 1988, כשמלאו לו 21 שנים, הגשים את חלומו ועלה ארצה עם הוריו ואחיו והמשפחה קבעה את מקום מגוריה בירושלים. גוסטבו המשיך גם בארץ את מסורת ההתנדבות שלו והתנדב במקומות שונים, כגון בקהילת "קול הנשמה", שם עזר להורים שכולים, הדריך בתנועת הנוער "מצדה" והנחה קבוצת תמיכה לאנשים החיים עם HIV. המוטו שלו היה: "במקום להתלונן כל היום כמה רע פה, יש דברים שאנחנו יכולים לעשות גם למען עצמנו וגם למען אנשים שצריכים את זה ובכך לגרום לחיים להיראות קצת יותר יפים." תחביביו היו קריאה, מוזיקה וטיולים ברחבי הארץ.


גוסטבו למד לימודי תואר ראשון בעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית בירושלים.


בהערכה על ההכשרה המעשית שעשה כיועץ בתיכון במסגרת לימודיו נכתב:
"גוסטבו הוא סטודנט מיוחד במינו היוצר קשר חם וכן מאוד. בעל ידע רב ורגישות יוצאת מן הכלל לאנשים שהוא בא במגע איתם. הוא צמא דעת ולומד היטב על-ידי ניתוח מעמיק של הפונה… מרשימה מאוד יכולתו, כסטודנט בתחילת הדרך, לעשות אינטגרציה בין החוויה הרגשית הישירה לבין המחשבה התיאורטית… גוסטבו התקדם מאוד מבחינה מקצועית והתקדמותו הופכת לחוויה מספקת מאוד בהדרכה."


בן 27 היה גוסטבו בפברואר 1994 עת התגייס לצה"ל. בתחילת דרכו הצבאית שימש כקצין בריאות הנפש במרפאה המרחבית "שנלר" ובשנים 1995-1999 היה קב"ן בא"ח 1. לאחר שעבד כשנתיים בבית-החולים "איתנים", הגיע לאוגדה 162 ושירת בה כקב"ן אוגדתי עד יום מותו. במהלך שירותו היה קב"ן בחטיבת "גולני" בגבול לבנון וביש"ע, שם היה חשוף לסיכונים. בעבודתו גילה מקצועיות רבה ורגישות יוצאת דופן כלפי מטופליו. הוא היה מעמודי התווך של מערך בריאות הנפש וזכה לשבחים רבים מפי מפקדיו ועמיתיו על המקצועיות הגבוהה שלו כמו גם על ההתמדה והרגישות שהפגין כלפי מטופליו. גוסטבו היה בעל ידע רחב מאוד ביחסי אנוש. חבריו, שנהגו לכנותו "גורדו", מתארים אותו כאדם נפלא, מלא שמחת חיים, רגיש ומצחיק. הם מדגישים עד כמה היה אהוב על כולם. מפקד היחידה שלו מספר כי היה מופת לחיקוי וראוי לשבח על דרך התנהלותו המקצועית.


במסגרת הצבא, השתלם גוסטבו בקורסים רבים בתחום בריאות הנפש. ב-1998 החל בלימודי תואר שני בעבודה סוציאלית קלינית באוניברסיטה העברית בירושלים. לגוסטבו הוענקו מספר תעודות הצטיינות והוקרה: תעודה הוקרה מעמותת "אנוש" לנפגעי נפש ומשפחותיהם על התנדבותו, תעודת הצטיינות מהכנסת על התנדבותו בבית-החולים הפסיכיאטרי "איתנים", קצין מצטיין מטעם חיל-החינוך בעבודתו עם נוער ותעודת הוקרה לקצינים עולים מצטיינים מראש הממשלה ושר הביטחון.


רס"ן גוסטבו אמיתי שליסרמן נפל בעת מילוי תפקידו ביום כ"ד בשבט תשס"ג, 26.1.2003, והוא בן שלושים-וחמש. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל. הותיר אחריו הורים ואח.


קהילת "כל הנשמה", שהיה חבר פעיל בה, הוציאה לזיכרו חוברת בשם "נחמת הנשמה", המביאה דרכים להתנחם אחרי אובדן. מתוך דברים שכתבה נאווה חפץ בהקדמה לחוברת: "נפלה בחלקי הזכות להכיר את גוסטבו מקרוב. השתתפנו יחד בסדנה לשליחי ציבור שהעבירה חברת קהילתנו הרב נעמה קלמן-אזרחי. גוסטבו היה מגיע היישר מהבקעה לירושלים, מדיו ונעליו הצבאיות מאובקים, לאחר טיפול בחיילים שעברו הלם קרב, או לאחר שיחות ארוכות עם כאלה שהפחד והחרדה אחזו בהם. והאיש מהבקעה היה יושב, עוצם את עיניו ומכוון את ליבו ומחשבותיו אל התפילה, וקולו בוקע כקול שופר, מבקש שלווה ומרגוע לנפשות פקודיו… גוסטבו האיש אימן ולימד אותנו להתאבל על יקירינו. הוא היה עבורנו איש הנחמה. חייו נקטעו באיבם, אך קול תפילתו ממשיך לחיות בקרבנו. חוברת זו מוקדשת לו ולמפעל חייו. תפילתו תמשיך להדהד לעד בלבבות של חברי וחברות קהילת "כל הנשמה"."


כותב אל"ם דר' חיים קנובלר, ראש מחלקת בריאות הנפש: "גוסטבו היקר שלנו, קב"ן אוגדתי, נכון לכל, עם טוב לב נצחי, תמיד עם חיוך ודבר עידוד, שקט ובטוח, מטפל בנשמתך, אוהב אדם, מצוין לשבח על עבודתך הטיפולית… בחירתך במקצוע העבודה הסוציאלית ובתפקיד קב"ן בשירותך כעתודאי וכקצין בקבע כל כך התאימה לאופייך, וגם ההצלחה המקצועית לא איחרה לבוא. זאת החל מתקופת הלימודים בה עבדת כחונך באגודת "אנוש" ובבית-החולים "איתנים" וכיועץ בבית-הספר לאמנויות, ומיד כעובד סוציאלי מטפל במרפאת קריית יובל, עד גיוסך לצה"ל. וכאן: קב"ן במרפאת ברה"ן בירושלים, קב"ן בא"ח גולני במשך ארבע שנים, קב"ן בביה"ח "איתנים", ותפקידך האחרון שנקטע בצורה כה אכזרית – ראש צוות הקב"נים באוגדה 162. אהבת לעזור, אהבת לסייע, אהבת מאוד לטפל: במטופלים רבים מאוד, בהם השקעת את מיטב שעותיך, שחבים לך רבות. הם נותרו בלעדיך, ואנחנו נותרנו חסרים חבר דגול ויקר, שנלקח מאתנו באכזריות. בתפילת אל מלא רחמים נוהגים לקראת סיומה להתחייב להתפלל לעילוי נשמתו של המנוח המוזכר בתפילה. אנו מתחייבים כאן, גוסטבו היקר, להמשיך ולשכלל לזיכרך את טיפולנו, ללמוד וללמד כיצד לטפל במטופלים הנמצאים במצוקה, מתוך הגישה האנושית, הטובה והמיטיבה שבה דגלת…"


מתוך הספד שנשא חגי סידס: "ביום שישי האחרון, עת חזרת עם משפחתך מהאזכרה של סבתך, קבענו להיפגש אצלי באוגדת איו"ש. כרגיל על כוס קפה ואתה כהרגלך בקודש מצית סיגריה בנחת, תספר לי על עוד טיפול בנפגע תגובות קרב או חייל במשבר, נחלום יחדיו על איך יראה ברה"ן בעתיד, נצחק על עולמו של הקב"ן האוגדתי ונתווכח על מיקום הקב"ן האוגדתי באירוע רב נפגעים, אך מאז אני רק יכול לדמיין אותך ואת דמותך. גוסטבו, היית איש עצום וגדול, כזה שכולו נוכחות: נוכחות של טוב לב בלי גבול, נוכחות של חום ואהבה – בחיוך, במבט, בלחיצת היד, נוכחות של חוכמה והמלים כל כך ריקות וחסרות אונים… היית מקצוען אמיתי, כזה שאהב את הטיפול ואת מטופליו והם החזירו לך אהבה. לא פעם אמרתי לך כי הסלוגן שלך צריך להיות: "ברה"ן 162 – זו הקליניקה שלי". למדתי ממך המון, היית לי מורה דרך קליני באופן שבו הצלחת לחדור פנימה לתוך עולמו של המטופל ולסייע לו. גוסטבו, אתמול בלילה התבוננתי בכוכבים שבשמים, אומרים שאם רואים כוכב נופל אפשר לבקש כל בקשה והיא בטוח תתגשם, אך נותרתי מביט לשמים ואף כוכב לא נפל, ורק דמיינתי אותך יושב וסביבך קבוצה גדולה של מלאכים, ותיקים וצעירים, שמבקשים לשוחח איתך כי גם למלאכים יש מצוקות. אז עכשיו אני הולך לבכות לך. תהיה חזק למעלה. געגועי כמו דלתות שנפתחות בלילה. לנצח אחי אזכור אותך, אתמיד וניפגש בסוף, אתה יודע ויש לי חברים אבל גם הם כבים אל מול אורך המשגע… יהיה זכרך ברוך."


כותב משה הר טוב, שערך אלבום לזיכרו של גוסטבו ובו דברי חברים: "לגוסטבו רעי, מעטים המה אנשי אמת אשר דבריהם ומעשיהם מכוונים לפי שורת האמת. נעלים הם המצויינים אשר פיהם וליבם שווים. גוסטבו יקירנו היה מבין אלה אשר בכל מפגש עימם חשף את האמת הפנימית הזועקת מחום ליבו ואשר כל דאגתו היתה לממש את נקודת האמת הפנימית שהיתה חבויה וגלויה בנשמתו. מזה שנים היתה לי הזכות הנאצלת לחלוק רגשות ומחשבות עם האיש הגדול הזה, אשר בכל דרכו מימש את החובה והזכות להיטיב, לעזור ולסייע. בשיגרת העשייה המקצועית לעתים מתעמעמת ומתערפלת המשאלה הטהורה והיסודית של המטפל להבנה, להזדהות ולהטבה ללא גבול לנזקק ולסובל. גבולות המסגרת ומגבלותיה לעתים שוחקות את הדחף הבסיסי להרבות בחמלה וחסד כלפי אלה העומדים על מפתנינו ומשוועים לרוך, אהבה ועזרה. מגבלות הזמן וסיבוכי המציאות לא יכלו לו, לגוסטבו בעל חוכמת הלב הגדולה, שלא לשמוע מתוכו את אותה תביעה פנימית להיות אוזן לכל זעקה ויד תומכת ומיטיבה לכל נזקק. רגישותו לכל אדם נודעה ברבים, איכפתיות והתגייסות לעזרה עד למעלה מכוחותיו היו סימן ההיכר המובהק לאדם שבו. אומרים חכמינו 'חביב אדם שנברא בצלם'. אהבת האדם שבו לא ידעה שובע. גוסטבו ידע לחשוף את צלם האלוקים שבכל אדם, באהבה ורגישות, גם כשהמעטפת החיצונית מחלישה את זוהרו של הצלם. גוסטבו ידע להלך בדרכם של חכמים אשר התוו לנו את נקודת המבט להתבוננות באדם: 'הוה דן את כל האדם לכף זכות'. סימן ההיכר לגבהות רוחו של אדם הוא נטייתו הפנימית לצאת מתוך הוויתו האישית הפרטית ולהיות שותף אמת לשמחתו ולסבלו של האחר. נפעם הייתי בשיחותיי עימו עד כמה צרת הרבים, מועקות הלב של היחידים, פרטו על נימי נפשו והשפיעו עליו לנתינה ללא גבול ומעצורים. קשה לתאר את תחושת האכזבה והתסכול שלי ושל חברים נוספים שרק אחרי לכתו מעימנו נחשפנו לגילויים חדשים עבורנו, על מרחבי עניין ועשייה שהעשירו את חייו ותרמו כה רבות במעגלי סביבתו הרבים והמגוונים. בהכירי את המשפחה, לאחר האסון הכבד, למדתי להכיר את שורשיו, מהיכן שאב את מזגו המיוחד, את רגישותו הנפלאה וצניעותו הנאצלת. גוסטבו יישאר לעד חקוק בליבי כסמל של נתינה ואהבה, שידע למצוא חן בעיני אלוהים ואדם."


חבריו של גוסטבו כותבים: "גוסטבו, העצב בלתי נתפס. עד לפני כמה ימים היית חלק גדול מחיינו, מהיומיום, מהחלומות שלנו, מהאהבות ומהאכזבות. נזכרים באדם שהיית, אדם מחייך, מקרין חום ללא גבול, אוהב, נותן מעצמו. האמנת בדרך משלך, הלכת בה עד הסוף ובלי פשרות. אנחנו גאים בך על כך. היית חבר ללא תנאי, תמיד איתנו כשהיינו זקוקים לך, מוכן לקבל ללא ביקורת ובלי לשפוט. היית אדם בעל יכולת אדירה להקשיב, לתמוך, לתת ולאהוב. לא נוכל אלא לחייך כשנזכור אותך, כשניזכר באדם הרגיש, המתבלבל, השוכח, הנדיב והמיוחד שהיית. תמיד תהיה איתנו בזיכרונות. תמיד תהיה חלק מחיינו. אוהבים אותך."


מתוך דברים שכתבו חברותיו של גוסטבו מבית-החולים "איתנים": "גוסטבו יקר, 'אם עולה השמש ובכל בוקר חדשה היא… אם מתגלגל הגל מצחוק עד השמיים…' אלו היו שורות מהשיר "חיוכים", שכה אהבת לשיר בעת האחרונה. בבוקר שבו נודע לנו על מותך, השמש עלתה כרגיל, אך הבוקר היה שחור. התלבטנו מאוד אם לכתוב הספד, כי כמו שהכרנו אותך היית בוודאי צוחק עלינו על זה ואומר שזה קטע היסטרי. אבל בכל זאת, אי- אפשר להיפרד ממך, אתה, שחיית כל כך את החיים, שנקטעו ככה פתאום. זכינו להכיר אותך כשהגעת לעבוד ב"איתנים" ובתחנה. מהר מאוד הקשר איתך התפתח למשהו קרוב, אישי, חם ומחבק. זכינו לחלוק איתך רגעים מקסימים בהם שרנו ביחד, אכלנו, רקדנו, שתינו שרי חצי יבש ובעיקר דיברנו… נדמה שאתה עוד כאן, ואנחנו מדברות איתך, כמו שעשינו תמיד. רק לפני שבוע דיברנו על זה שיש לך עוד הרבה מה לתת בתחום המקצועי, המוזיקה והשירה. אנחנו כאן יושבות ורבות בגללך, עם מי מאיתנו בעצם קבעת ללכת לסרט "דבר אליה". בדרכך המיוחדת, ניסית לתת לכל אחת מאיתנו את התחושה שהיא מיוחדת ויחידה בעיניך. רצית להעניק כל כך הרבה ממך, לאהוב את כולם ולתת להם בדיוק את מה שהם צריכים. היה ברור שאתה אוהב אותנו, ונתת לנו לאהוב אותך בחזרה. ידעת לקבל אהבה והפכת את השהות במחציתך לדבר מהנה. אנחנו זוכרות רגעים בהם היה קשה להיפרד וללכת, כי בדיוק כשעמדנו לעשות זאת, אתה הוצאת עוד "וינסטון לייט" ומזגת כוסית יין אדום אחרונה ושוב כולנו היינו יושבות איתך ושומעות עוד סיפור שלך שמתחיל עם 'תשמעו איזה קטע היה', מרותקות אליך, בוכות מרוב צחוק. זו היתה הדרך של כולנו ליהנות רק עוד קצת אחד מהשני. ועכשיו, שוב קשה להיפרד. אלא שהפעם אנו בוכות מעצב וכאב שמתחלפים לסירוגין בזיכרונות כל כך טריים ויקרים שעדיין מצחיקים כאילו אתה כאן. קשה להרפות ולתת לך ללכת. אנו מנסות לכתוב אבל ללא הצלחה. קשה למצוא את המלים המתאימות, שיתארו את הרגשות שאין להם מלים. כמה סמליות המלים מהשיר "מזמור לדוד". זה היה השיר האחרון ששרנו יחד בשבת בערב לפני שנפרדנו ואתה התעקשת לשיר אותו בקצב סמבה: "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי שבטך ומשענתך המה ינחמוני"."

יאיר בוקששטס – Iair Buksheshtas



בן מרים ולואיס, נולד בונצואלה ביום ג' באייר, 10.05.1978. עלה לישראל בשנת 2000. נפל י"ג באייר תשס"ג, 15.5.2003. בן 25 שנים היה יאיר בנפלו.
הובא למנוחת עולמים בבית הקברות בחיפה.



Yair, hijo de Miriam y Luis. Nacio en Venezuela el dia 10.05.1978. Inmigro a Israel en el año 2000. Fallecio el dia 15.05.2003 a los 25 años de edad. Fue enterrado en el cementerio militar de la ciudad de Haifa.

:קטגוריות2003, ונצואלה - Venezuela