ארכיון

Archive for the ‘2006’ Category

אריאל (צור) גיא (גייבירונסקי) – Ariel (Tzur) Gai (Guibironsky(

בן דיאנה הופנונג ואורי (חוליו) גיא (גייבירונסקי), נולד בחיפה ב-15.08.1976

ההורים עלו מארגנטינה בשנת 1972 עם האחות הבכורה אליאנה.

הוא היה אדם משכמו ומעלה, קצין מצטיין שהראה דוגמא אישית של מצויינות ואומץ בכל מעשיו, שליחויותיו ולחימותיו. אריאל נישא לאביבית, והספיק להיות אביהם של כפיר משה, והתאומים: סער ואיתן ישראל.

אריאל נפל נפל י"ח באב תשס"ו, 12.08.2006, ביום האחרון של מלחמת לבנון השניה, ונקבר בחלקה הצבאית בבית העלמין במודיעין.

מודעות פרסומת

אורן ליפשיץ – Oren Lipshitz

Oren Lipshitz   oren-lipshitz-2.jpg


בן מילי ועופר. נולד ביום י"ט בשבט תשמ"ה, 10.2.1985, בקיבוץ גזית. אח לערן, קרן ואלמוג. הוריו הגיעו לקיבוץ גזית מארגנטינה כחברי גרעין. למד בבית הספר היסודי "ניצני תבור", במקום בו נולד, במקום אותו אהב יותר מכל, בקיבוץ שלו, גזית. את לימודי התיכון עשה בבית הספר האזורי "עמקים-תבור" שבקיבוץ מזרע. הלימודים לא היו קלים בעבורו אך אורן נלחם, נאבק בכל מאודו, בכוח, באנרגיות אדירות, וכך גם הצליח. שנים אלה הסתיימו ואורן נושא אחריו שובל ארוך של חברים ואוהבים. נזכרת תרצה, המחנכת: "בכיתה י' היית אגוז קשה לפיצוח, אגוז קשה, תרתי משמע. מחד, היית עקשן, הדבק בעקרונותיו בצורה חסרת פשרות … האמונה שלך בצדקת הדרך והשאיפה שלך לשלמות, היו מעל הכול. … בכיתה י"א היית אורן אחר – גבר מדהים! השכלת לסמן לעצמך את המטרות החשובות להתמקד בהן. בסוף השנה ההיא, הייתי כל כך גאה להעניק לך תעודת הצטיינות. בי"ב כבר היית עמוק בבגרויות ועמוק מאוד בצבא – כבר לא היית תלמיד מן המניין, אלא גבר, אדם בוגר מן השורה".


בקיבוץ עבד אורן בענף הפלחה. הוא אהב את העבודה והרגיש קשר עמוק למקום עבודתו; אורן כמו אורן – מתמסר עד הסוף, עובד בטירוף שעות על גבי שעות, ללא חשבון ובמסירות אין קץ.


ביום 27.11.2003 התגייס אורן לפלחה"ן "צנחנים". מתחילת הדרך אותר לפיקוד בשל היותו בעל ערכים, יכולת מנהיגות, אחריות, מוטיבציה ואחוות לוחמים. אורן סיים מסלול ארוך וקשה ולאורך כל הדרך היה מהאנשים שהובילו ודחפו את הצוות קדימה. הוא הצטיין בכל תחום אפשרי – ניווטים, חבלה ועוד ועוד. תמיד שאף לשלמות ומצוינות והיה חבר מסור ונאמן בשעת צרה. בכל מצב ובכל מקום תמיד ליווה אותו חיוכו הרחב והטוב.


הקשר המיוחד של אורן עם הצוות שאתו עשה את מסלול ההכשרה, הוביל אותו לוותר על תפקידו כסמל של הצוות הצעיר, "הגורים", כפי שכינה אותם. למרות הפצרות מפקדיו כי יישאר בהדרכה, ואף כי נותרו לו חמישה חודשים בלבד לתום השירות, החליט אורן לחזור ולשרת עם חבריו לצוות. כשמפקדו, רם הרוש, נפצע, הוטל על אורן למלא את מקומו ולפקד על הצוות שבו שירת כאחד מהחיילים.


סמל-ראשון אורן ליפשיץ נפל במלחמת לבנון השנייה ביום י"ד באב תשס"ו, 8.8.2006. בעת פעילות בתוך בינת ג'בל, נפצע סמל-ראשון מורן כהן, חייל מהפלס"ר, ומשך שעות רבות התנהל הקרב ואי אפשר היה לחלצו. על הצוות בפיקודו של אורן הוטל להשתלט על בית כדי להוות כוח תצפית, חיפוי ועתודה לחילוצו של מורן הפצוע, שמאוחר יותר נפטר מפצעיו. אורן הוביל את הצוות. לאחר שכוח החה"ן השתלט על הבית, הספיק אורן לחלק את הצוות לעמדות. כאשר עמד בפתחו של אחד החדרים, נפתחה על הבית אש תופת. אורן נפגע מכדור בודד בחזהו. הוא הספיק לומר "חטפתי" ונהרג במקום. בהמשך הסתבר כי נפל מאש כוחותינו.


אורן חולץ ללא רוח חיים בעוד הלחימה נמשכת, בזכות גבורתם ומסירותם של צוותו, צוות הטנק מחטיבה 188 ומסוק חיל האוויר שהשתתפו בלחימה. בן עשרים ואחת ושישה חודשים היה בנופלו. הוא הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית העלמין שבקיבוץ גזית. הותיר הורים, שני אחים ואחות. הסבא מיגל והסבתא בטי, בני משפחה רבים – חלקם בארגנטינה – וחברים אין ספור, נותרו כואבים ומבכים את לכתו.


מעל קברו נשאו הוריו דברים: "המומים, כואבים ומסרבים להאמין. מישהו לקח לנו את ילד 'השוקולד' שלנו. שחור מבחוץ, ומבפנים לבן כמו נשמה זכה וטהורה עם לב זהב ענקי שהספיק לכולנו ועוד יותר. עם האופי הקוצני והקופצני הזה שלך, לא יושב לרגע. כולנו ידענו, המסיבה מתחילה כשאורן מגיע ואז צעקות, וויכוחים, מכות, המון רעש, כי אורן זה מעבר לרעש בית, רעש שמח. הילד היפה, החייכן, האמיץ, מפזר החיוכים, האהבה וטוב הלב לכל עבר. מה לימדו אותך בבית ילד? שצריך לתת כל כך הרבה לעולם, לחברה ולחברים, להציל את כולם, ואת עצמך שכחת? אתה שתמיד אהבת את היחד הזה, של המשפחה והחברים, איך זה קורה שאנחנו כולנו יחד ואתה עכשיו לבד? ילד שלנו, פערת בתוכנו חלל עמוק, עד בלי סוף. לעולמים תלווה אותנו דמותך המאושרת, הצוחקת, שופעת שמחת החיים והאהבה. בכל מקום ובכל רגע נראה את חיוכך הענק וצחוקך טוב הלב. כל יום איתך עשה אותנו עשירים ומאושרים ועכשיו נשארנו איתך צעיר לנצח. ממישהו כמוך אין פרדה, רק אהבה ואהבה ואהבה. אבא ואימא".


הספידו רב-סרן דרור שאול, מפקד פלחה"ן צנחנים: "אורן, חייל אהוב שלי, אני כותב את מילות הפרדה ממך ולא מאמין שרק לפני רגע דיברנו על תפיסת הפיקוד על הצוות לאחר פציעתו של רם. ואתה בציניות הכל כך אופיינית לך שאלת לגבי המשך הקידום המהיר. ההיכרות האמיתית שלי אתך החלה לפני כחודשיים וחצי, עת חזרת לצוות לאחר תקופת פיקוד כסמל צוות טירונים בבסיס הדרכה, תפקיד אותו ביצעת בהצטיינות. חזרת לצוות הבוגר וכיאה וכמצופה ממפקד מיד ביקשת להיות סמל הצוות, הבכיר והמקצועי ביחידה – צוות סמ"רים (סמלים ראשונים).


למרות שמדובר בתפקיד קשה, הכרוך בפיקוד ישיר על חבריך לצוות איתם גדלת, הוכחת מיד שהאישיות הכובשת שלך והמנהיגות הטבעית הם הכוח המניע. לפני שלושה ימים נתקל הצוות בחוליית מחבלים בתנאים קשים, רם המפקד נפצע ואתה תפסת מיד פיקוד על הצוות עד לסיום הלחימה.


הובלת את הצוות בהתקפה ובחילוץ הנפגעים. אתמול בצהריים כשנפגע מורן, לוחם מהפלס"ר, והועלה הצורך המיידי בחילוצו באור יום, היה לי טבעי לקרוא לך ולצוות למשימה. מיד חילקת לצוות הוראות, גזרות אחריות, ווידאת שכולם מכירים את המשימה היטב. במשימת גבורה זו, להצלת חיי הפצוע, נפלת. אורן, עברנו היתקלויות לא מעטות בחודש האחרון שבסיומן ידעת תמיד לזרוק את ההלצה הכל כך מנוגדת למצב בו היינו, אבל הרי לכעוס עליך – אי אפשר. הרבה שיחות נפש ניהלנו בין הקרבות. לא הפסקת לספר לי על אחיך הקטן, על התכניות ממש לעוד חודשיים-שלושה, כשתשתחרר, על הכלב החדש שתקנה וששמו יישא את שם אחד הכפרים שכבשנו… למדתי להכיר אותך מקרוב והתפעלתי מהיכולת שלך להישאר קר רוח, לפקד, מהחיבור לכל אחד הלוחמים שהיה בנימי נפשך וסמכתי עליך. כל כך סמכתי עליך. אני נפרד ממך היום, מול הקבר הפתוח, כאוב ומר. לא הצלחתי להחזירך הביתה בשלום. מבקש את סליחתך ויודע שאם רק היית כאן היית עונה לי איזו תשובה צינית שבחיים לא הייתי חושב עליה. … לעולם לא נשכח את ליפשיץ היקר שלנו, סמל הצוות הנערץ והאהוב, עם החיוך הענק שהפך לסימן ההיכר הבלתי מעורער שלו".


ביום השבעה למותו דיבר יאיר, לוחם פלחה"ן צנחנים, בשם הצוות: "… הלוואי שהיית יודע כמה אוהבים יש לך, ליפשיץ. כמה מעריצים, כמה חברים, כמה אנשים. … תמיד בלטת אורן … כולם ראו בך מפקד עתידי, אדם אחראי שראוי לפקד על צוות … התחברת לכולם בזכות האופי הנפלא שלך. בעזרת טוב לבך פיקדת בהצטיינות על חייליך, עזרת רבות לחיילים הבודדים בפלוגה, שברת שיאים, הגשמת חלומות והכול הלך לפי התכנית… … כולם צעדו אחריך ללא חשש ליפשיץ, כולם הלכו אחריך בראש מורם ובביטחון מלא, אורן… נשארנו כאן היום, מסרבים להאמין, נאחזים בציניות ובהומור שלך, נזכרים עד כמה אהבנו ועדיין אוהבים".


מפקד המחלקה של אורן בתקופת ההדרכה בבא"ח: "… הכול אצלו תמיד משופצר, נראה מדוגם, חייל למופת, מפקד עם דוגמה אישית. מפקד עם רוח פיקודית ועם תובנות שהתאימו לצורת הפיקוד והאמונה שלי ולכן גם בתחום הזה התאמנו כמו כפפה ליד…".


דברי "הגורים", הצוות הצעיר שהדריך אורן בתחילת המסלול: "… לימדת אותנו שגם כשהכי, הכי קשה וכבר אי אפשר יותר, מה שנכון לעשות הוא לעזור לחבר ואז קצת יותר קל, מתברר. וכשהיינו בשטח וכמעט לא היה מה לאכול, הראית לנו כיצד להכין ארוחות מצוינות, ולפעמים, מה שחשוב הוא איך מגישים את האוכל ומהן הכוונות האמיתיות. לימדת אותנו התחשבות ועזרה הדדית, חברות ועבודת צוות. … הגורים שלך קצת גדלו ואפילו הצמיחו רעמה קטנה, וכל זה בזכותך. אנחנו כבר מנווטים לבד, ומעמידים מסדר לבד. אבל בעצם אנחנו לא לבד אלא ביחד, כי כך לימדת אותנו, שהכי חשוב זה הרעות והעזרה לחבר, כי זה מה שבסוף יישאר. כך האמנת וכך פעלת בדרך של דוגמה אישית, אמיתית. ומה שנשאר הוא טוב הלב והנתינה העצומה שלך לעולם".


ב-25 באוקטובר 2007 נערך טיול לזכר נופלי עמק יזרעאל במלחמת לבנון השנייה, אז הקריא שלומי, חבר מהצוות של אורן, דברים לזכרו: "כשזוכרים את אורן לא חושבים על אותם 'מתים מושלמים' שתמיד מספרים עליהם, אורן הוא ההפך הגמור מהם, ומי שמכיר אותו מבין את הכוונה ומדוע זה מה שהופך אותו לכל כך אהוב. אורן הוא הילד הכי גבוה בכיתה והכי שחור בכיתה. מאז הצבא הוא הפך להיות גם הכי בריון בכיתה, אבל חוץ מהצבע אין הרבה דמיון בינו לבין איך שהיה נראה בילדות – ילד קטן, רזה ומשקפופר. יש לו הליכה מיוחדת, מתנדנדת כזאת, שאפשר לזהות ממרחקים, וגב קצת כפוף בעקבות סלטה לא מוצלחת מצמרת של עץ. ההישגים שלו ממש לא באו לו בקלות. … גם שם חדש הוא קיבל – 'נח'לה' – כמו הקפה השחור, שהפך לשם הרשמי שלו מכיתה ח' בערך. בצבא הוא הצטיין בזכות אימונים מפרכים עם תרמיל מלא אבנים על הגב וקלשון ביד ושעות על גבי שעות של ריצה. אחר כך כבר לא התפלאנו כשהוא הגזים עם הרעל הצבאי וכתב באמצע המדרכה בקיבוץ 'צוות אטיאס נוב' 3'. בכלל, בצבא הוא פרח וגדל המון מבחינה פיזית ומבחינה נפשית. הוא אמנם סבל במסלול כמו כל חייל קרבי, אבל הכיר שם חברי נפש. הוא לא ויתר על קורס מכ"ים ובזכות החינוך שלו כ'מפקד הסמל' יצאו לו גורים לתפארת. גם כחייל הוא היה 'שטותניק' ובשביל הצחוקים הצטרף לכל מרד של הצוות, אבל בשנייה נהיה מערכתי כיאה לסמל של הצוות, וכשהיה צריך הרבה קור רוח וחיילות הוא לא חשב פעמיים. … אבל מה שמאפיין את אורן יותר מהכול זה הצחוקים. היינו יכולים לשבת שעות בלי לדבר על שום דבר רציני ורק לצחוק. … אבל לצד הצחוקים עם אורן אפשר לדבר ברצינות. הוא אוהב לספר על עצמו ולהתייעץ בכל מה שקשור למערכות יחסים עם החיילים שלו, החברים שלו, וכמובן החברות שלו. הוא גם אוהב להקשיב, לייעץ, תמיד עם נימה של צחוק ולמרות שניסה תמיד לשחק אותה מאצ'ו, גם לו נצבט הלב מבחורה.


ובגלל כל הדברים האלה, בגלל שהוא לא מושלם בדיוק כמונו אבל הכי מושלם כמו שהוא, הוא כל כך אהוב. ולנו נשאר רק לזכור, להמשיך לספר עליו ולהתגעגע".


במלאות שנה לנופלו נשאה דברים אחותו קרן: "ברגעים שנדמה שנאמר כבר הכול, בעצם כלום עוד לא התחיל להיאמר, וברגע שנדמה שאי אפשר להרגיש געגוע יותר מהרגע הזה, מגיע לו געגוע חדש, מציף וכואב. בימים אלו שאינך, אני כל כך איתך. בכל רגע של חולשה לשאול מה היית אומר לי עכשיו? ולהעלות חיוך שנזכר בחיוך שלך. ובכל רגע של אושר נחשף – להתכווץ מתחושת ההחמצה. … השנה הזו הייתה כואבת מדי אבל תמיד הרגשתי עטופה ונתמכת מכל חברות שהייתה לך, שחשפה אותי לאנשים מדהימים. אולי הם כאלו בגלל מי שאתה או אולי בגלל מי שהם. כל אחד מהם מביא משהו ממך שכל כך מרגיע. להגדיר את הזמן שעבר כשנה מוסיף משקל כבד לכאב והגעגוע רק מתעצם, ואותם רגעים נוראים שהיו לפני שנה מורגשים כעת כל כך טריים. לוקחת אותך אתי לכל מקום.


הכנתי שיר שאותו כתבתי לאחר שיונתן הדסי נהרג וכשאתה היית בלבנון, כשבוע וחצי לפני נפילתך. לא העזתי להאמין שהשיר יקבל אי-פעם משמעות אמיתית, אך הוא קיבל אורן, כמה הוא קיבל".


שירה של קרן, "תגיד לי לאן", הולחן בידי גדעון ריקרדו: "לא צריך למות שתדע שאתה חשוב / לא צריך דמעה שתדע שאתה אהוב / לא צריך מילים כי אני כבר פוחדת / לא רוצה זיכרון כי השליטה אובדת // אז תבוא אל תחזור / בלעדיך הלב יעצור / אז תגיע אז תודיע שאתה כאן // לא צריך למות שתדע שאתה אהוב / לא צריך דמעה שתדע שאתה חשוב // לא צריך להתפקח כי אתה לא כאן / רוצה להיות אתך, רק תגיד לי לאן".


כתב אחיו הצעיר אלמוג: "… אורן, כבר לא מייצרים אנשים מהסוג שלך. אתה יחיד במינו, שלמרות הקשיים והמערבולות אתה עברת הכול, אמנם בקושי, אבל עברת, ועל זה אני מעריץ אותך ועל עוד המון דברים".


לציון יום הולדתו העשרים ושניים של אורן ערכו בני המשפחה, קרובים וחברים, טיול בנחל תבור, המקום האהוב על אורן.


על קברו של אורן נחקקו המילים: "עינך השחורות והיפות, החיוך הענק וים של אהבה ילוו אותנו לנצח".

יותם גלבוע – Yotam Gilboa

 yotam-gilboa.jpg

בן לאה ויוסף, אח צעיר לאדם ולעמרי. נולד ביום שני, כ" בשבט תשמ"ה (11.2.1985), בשעה 14:00 בבית-החולים המרכזי בעמק, בעפולה. אבא של יותם, יוסף עלה מאורוגוואי בשנת 1963, שמו במקור היה ראול פותס) יותם גדל בקיבוץ מעוז חיים שבעמק בית שאן. כבר מלידתו הזדרז להספיק כמה שיותר (הוא הגיח לאוויר העולם שבוע לפני המועד), לחוות את העולם מכל צדדיו, והיה תינוק זריז. בגיל חודש וחצי כבר התהפך מהבטן לגב והקדים בהתפתחותו את כל ילדי הקבוצה. היה לו קשה להתרגל לאוכל הסינתטי, ועד גיל שלושה חודשים היה מאוד בכיין. אך עד מהרה הפך יותם לתינוק חייכן, עליז ופטפטן, שהפגין שמחה בראותו את בני המשפחה הקרובים. הוא היה ילד מקסים, פיקח, שיודע מה הוא רוצה, לא מוותר, עקשן כמו פרד וחייכן כליצן. לא היה יפהפה, אך בקסמו שבה את כולם. בחיידק הטיולים נדבק בהיותו בבית הפעוטות: ראובן המטפל היה חובש לכל הפעוטות בני השנתיים כובעים, לוקח מים וצידה לדרך, ויוצא איתם למסעות ארוכים ברחבי הקיבוץ. גם עם משפחתו אוהבת הטיולים היה יותם יוצא מדי שבת לתור את הארץ. מאוחר יותר, כללו הטיולים רכיבה על אופניים.

יותם למד בבית-הספר היסודי "דקלים" שבקיבוץ חמדיה והמשיך את לימודיו בתיכון המשותף "גאון הירדן" שבקיבוץ נווה איתן. הוא היה תלמיד מצוין שבלט בכישוריו המעולים גם מבלי שיצטרך להשקיע. בשיעורי המתמטיקה, ברמה הגבוהה ביותר, היה היחיד שהבין את החומר וכמובן הסביר לכולם בסבלנות. מספרת רותי סגל, רכזת המתמטיקה בתיכון: "יותם היה מסוג התלמידים שנוכחותם בכיתה אינה מובנת מאליה. הוא ניחן בחשיבה רהוטה והצליח להבין ולקשר בין תחומי הלימוד השונים המרכיבים את העולם המתמטי – מיומנות מורכבת ביותר שרבים מהמורים למתמטיקה לא משיגים אותה, ובוודאי קשה עבור התלמידים… אם היה עולה הצורך בדחייה של מבחן כמובן שיותם היה הנציג שעמד מולי, וכולם ידעו שהוא לא יחזור בידיים ריקות, והכל ברוח טובה, חיובית, עם חיוך שקשה לעמוד בפניו."

ואמנם, תכונה זו של עזרה לחברים, למשפחה, לקיבוץ ולמדינה, ליוותה את יותם כחוט השני. יותם מעולם לא אמר "אין לי זמן" או "אני לא יכול"; תמיד היה לו זמן לעזור לכל מי שביקש, ותמיד דאג לעזור מעבר למה שנתבקש, בחיוך ובצנעה. מי שהכירו אותו, ידעו כי במקום שצריך הוא יהיה, גם אם לא יקראו לו, מוצלח ותורם בכל התחומים. בטיולים השנתיים, למשל, היה הוא זה שגרר את כולם ועודד אותם לסיים את המסלול. בני כיתתו זוכרים איך בטיול של סוף י"ב עלה בין הראשונים להר האולימפוס, הגיע עד הבקתה שעמדה בפסגה – אך מיד שב וירד כדי לעזור לשאר החברים.

יותם אהב את המשפחה ואת המשפחתיות. חברות אמיצה נרקמה בינו לבין אחיו הגדולים. הוא שימש כיד ימינה של אמו והיה קשור מאוד לאביו. היה עובד חרוץ במדגה שבקיבוץ וכבר בגיל צעיר תרם לתרבות הקיבוצית בעמדת ההגברה. הכול זוכרים כיצד בריקוד הפסח "אחד מי יודע" היה יותם הבן היחיד שהסכים להופיע… בנערותו, יצא לקורס מד"צים (מדריכים צעירים) ואף הדריך. בקייטנות איל"ן (איגוד ישראלי לילדים נפגעים) שהתקיימו בקיבוץ תמיד היה שותף פעיל. כשהיה ראש קבוצה במחנה ארגון זכתה קבוצתו במקום הראשון, אך לא הניצחון היה חשוב לו, אלא האווירה הנעימה בקבוצה. כשהגיעה קבוצת "נעל"ה" (נוער עולה לפני ההורים) לקיבוץ, דאג שהנערים ירגישו כמו בבית. מאוחר יותר, צמחה החברות היפה והארוכה עם נטשה. ממשיכה רותי ומספרת: "כיתת הלימוד של יותם היתה משולבת עם תלמידי "נעל"ה" שהגיעו מרוסיה. תלמידי "נעל"ה" היו תלמידים חדורי מוטיבציה ללמידה ולהצלחה. הם הגיעו ארצה לבד ללא המשפחה, עם ידע קודם מרשים ומבוסס מאוד, ועבדו קשה על-מנת להשיג תובנה משמעותית. יותם הצליח לבלוט גם בקרבתם. הרגישות שהפגין כלפיהם, הרצון העז לעזור להם לקראת מבחנים, בהגשת עבודות שוטפות וברגעים של משבר, תמיד הדהימו וריגשו אותי."

יותם התוסס, הדומיננטי והכריזמטי, ששימש כפרמדיק מתנדב במגן-דוד-אדום, לא ויתר גם על משובות הנעורים. הוא הוציא רישיון על משאית ועל אופנוע, אבל נסע על אופנוע גם לפני הרישיון; לכל טיול הביא גיטרה, ניגן ושר אף על פי שזייף… הוא אהב להשתובב עם חבריו, לצחוק ולעולל תעלולים, ועם זאת – ידע להיות רציני כשצריך. בין שלל פעילויות ההתנדבות והנתינה שהיה שותף להן, היה גם חבר במכון "נסיעה" – ארגון המפגיש צעירים יהודים מארצות-הברית ומישראל ומוביל אותם במסע אל עומק התרבות הישראלית והיהודית. וכך כתבו חברי המכון: "אנו זוכרים את היוזמות שלקח על עצמו, בתפקידי מנהיגות שונים בתוך הקהילה שלו, ואת הגאווה הגדולה בהיותו חבר קיבוץ… בתור חניך ב"נסיעה", יותם ביטא רבות את עומק המחויבות שלו לארץ ולמדינת ישראל, ובעיקר את רצונו הגדול לתרום לה כמיטב יכולתו, בייחוד על-ידי שירות קרבי משמעותי."

למגינת לבו, הפרופיל הרפואי שנקבע ליותם לא איפשר לו להתגייס ליחידה קרבית ועם גיוסו, בראשית חודש אוגוסט 2004, יצא לקורס פרמדיקים. גם כשהיה חייל מצא זמן לעזור לקיבוץ ולתרום בחגים, ובסופי שבוע לא בזבז זמן ועזר למשפחה במשימות השבת. הוא עשה חיל בשירותו כפרמדיק, אך מעולם לא ויתר על רצונו לשרת כלוחם, ומשהגיע לבסוף לחטיבה המרחבית "יהודה ושומרון" התקבל ליחידת העילית "מגלן". מספרת קצינת השלישות שקיבלה אותו לתפקיד: "יותם הגיע כולו מחייך ומרוצה, וכבר בריאיון קליטה שערכתי לו אני זוכרת בחור מקסים, עם מבט עמוק והמון-המון מוטיבציה והתלהבות להגיע ליחידה. שמחתי מאוד ושיבצתי אותו במרפאה. יותם היה אחד שכל הזמן רצה להיות עם כולם, לעולם לא בנפרד, איש קטן שתמיד דואג שיהיו בסביבתו אנשים והם רוצים לבוא אליו, כל כך נעים להיות בחברתו, כך אומרים עליו החיילים ביחידה." ומוסיף מפקד היחידה: "משאת נפשו של יותם היתה להיות לוחם. לא נזקקנו להיכרות ממושכת עימו על-מנת להבחין כי הוא מכיל את כל התכונות המצויות בלוחם. אומץ הלב, הנחישות וההעזה ברכישת הידע והמקצוע של לוחם ביחידה מיוחדת, הסמכות המקצועית של איש רפואה מבצעי – אלה סיפקו משענת איתנה של ביטחון בכניסה למבצעים לילה אחר לילה. יותם בחר, כמו חבריו, בדרך הקשה, דרכם של לוחמים."

כשפרצה מלחמת לבנון השנייה עלה יותם עם יחידתו ללבנון. ביום השמיני ללחימה, כ"ג בתמוז תשס"ו (19.7.2006), נתקל כוח "מגלן" בחוליית מחבלים מעבר לגדר המערכת, צפונית לצפת, ובמקום התפתחו חילופי אש קשים. ממכת האש הראשונה נהרג חברו של יותם ליחידה, סמל-ראשון יונתן הדסי. יותם זינק לעברו על-מנת לנסות להצילו ולחלצו מן האש, אך נורה ונהרג במקום. בן עשרים-ואחת היה בנופלו. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקיבוצו, מעוז חיים. הותיר הורים ושני אחים. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל-ראשון.

ספד ליותם סגן-אלוף אליעזר טולדנו, מפקד היחידה: "יותם פעל יחד עם צוותו מול אויב המשחר כחיה טורפת לתושבי מדינת ישראל בגבול הצפוני ובעורף שטחה. הם פעלו להשבית את הקנה היורה על מושב אביבים ועל צפת. לשם כך הם יצאו, וכך מומשה משימתם בסופה. "לא ייתכן שהצפון נתון תחת אש," חשב יותם, ויצא למשימה עם רדת ליל. לא כך רצינו להיפרד מיותם. הבשורה הנוראה הממה את יומנו. מי שאינו הולך עימנו בשבילי הלוחמים – לא יבין. זר לא יבין מה היא לנו הבשורה כי אחד מהחבורה נלקח; עצם מעצמנו, בשר מבשרנו. ברגע האמת לא היסס יותם ורץ אלי תופת, על-מנת לחלץ את חברו ליחידה. הוא לא קיבל פקודה; הוא לא נזקק ליותר ממבט חטוף כדי להבין היכן הוא נדרש. גבורתו של יותם היא אבן בפסיפס הגבורה היהודית מימי המקרא ועד ימינו, נער מקסים ואהוב, לוחם עשוי ללא חת. יותם הוא חלק מאיתנו גם אחרי לכתו, ורוחו האופטימית תחזק את לבנו."

בימי השבעה פקדו חברים ומכירים רבים את בית המשפחה והותירו במחברת הזיכרונות מכתבי פרידה נרגשים וכואבים.

כתבה הדר: "… זכיתי להכיר בחור מדהים באופיו, תמיד ידע להיות אוזן קשבת, לתמוך ולעזור. ליותם היה חלק בתקופה הכי משמעותית בחיי. אני זוכרת את השיחות העמוקות שניהלנו לתוך הלילה, כמה הקשבה, נתינה וטוב לב יכול להכיל אדם אחד. אני בטוחה שגם עכשיו יש לו תפקיד משמעותי כמלאך השומר – הרי הוא כזה."

יוני, שהכיר את יותם בשירות המשותף בגזרת שכם, כתב: "יותם הוא אדם בעל לב זהב שאהב את החיים ואת הזולת. יותם הראה לי דרך אחרת של טוב, אהבה, תמימות, ועם זאת – חוכמה ושטותניקיות של ילד. נמשיך לאהוב אותך תמיד, יותם."

כתב גל מצוות "ברוכי": "… רציתי להגיד תודה, כל כך תודה ששמרת על הצוות שלי, שרצת להציל את יונתן, שהיית שם בשבילם ברגע כל כך קריטי ונתת להם תחושה כל כך עמוקה של ביטחון שאתה שם. תודה על הכבוד והאהבה והנתינה, עכשיו אני יודע שיש מישהו מלמעלה שמסתכל ובאמת שומר עלינו. … תודה רבה על הכל – גיבור."

דניאל, חבר נוסף בצוות, כתב: "… אני רוצה לחזור ולהדגיש שברגע האמת, ברגע הלחימה, יותם התנהג כמו הלוחם מספר אחת ביחידה למרות היותו לא "לוחם" בהגדרה היחידתית."

כתב עומר: "… על הגבורה של יותם כבר שמעתם ולא פעם, אותה גבורה וקור הרוח שכל כך הערכתי ונתנו לי כוח להמשיך, אז, בזמן האירוע, כשכולם עוד היו המומים מההיתקלות. אז שתדעו ובאמת! שהרבה בזכותו קמנו להסתער ולשמור על שאר החבר"ה ובכך בעצם יותם הגן ושמר על כולנו ונתן לנו את הכוח להמשיך."

כתב קובי, קצין הרפואה של חטמ"ר שומרון: "… כעת אני מבין מאיפה הגיע העלם הג"ינג"י, מלח הארץ, הקיבוצניק הגאה שכל הזמן דיבר על "מעוז" ועל המשפחה, האחים והחברה… זה שהיה צמא כל הזמן למבצע הבא, למרות שסוגרים עוד שבת ועוד שבת; הבחור שלא ידע להתלונן אלא קיבל את האילוצים בבגרות ובהבנה, שלא קיבל את הדברים הטובים כמובנים מאליהם למרות שזכה בהם ביושר ובעבודה קשה. יותם השאיר את חותמו ביחידתנו, חטמ"ר שומרון, ואהב לעבוד ולטפח את המחלקה, אך יותר מכל השאיר חותם בלבנו. מצדיע לך, פרמדיק אמיץ, חייל מעולה וחבר אמת."

תת-אלוף ד"ר חזי לוי, קצין הרפואה הראשי, כתב: "… לפני שלושה ימים נפגשתי בבית-החולים "רמב"ם" עם הפצוע שלידו נפלת אתה, חייל ששוכב בבית-החולים, עם משפחתו לידו, חי ומספר על גבורתך שלך. על הדרך שבה רצת אליו תחת אש, טיפלת בו ונתת לו את חייו ולצערי, נתת גם את חייך שלך! יותם, קיפדת את חייך תוך שאתה מותיר בעולם משפחה דואבת, וחיים של חברך בשדה הקרב, אין נעלה מזה! זו מהות הרפואה, ובוודאי מהות הרפואה הצבאית והריעות המופלאה. אין בכך נחמה למי שהותרת אחריך אך קורטוב של גאווה מהדרך שבה גדלת. אני מצדיע לך!"

נועם פרוש כתב: "… זכיתם בילד נפלא ומקסים, מלא חן, מלא שמחת חיים, חדוות עשייה, איש רב-פעלים, מרשים בנוכחותו ורגיש. תמיד חייך, לקח את הכל באופטימיות ובאווירה טובה. בתור פרמדיק שהתחבר לצוות לוחם הופתעתי לגלות עד כמה החיבור של יותם לפלגות הבוגרות היה מהיר, טוב ואיכותי. התכונות של יותם בשילוב עם המוטיבציה להצליח ולעזור ליחידה הם אלו שהביאו לחיבור איכותי ונדיר. … יותם הצליח להביא לידי ביטוי בשדה הקרב את הערכים והטכניקות שרכש באימונים. גילוי אומץ לב תחת אש אויב על-ידי הגשת סיוע רפואי לחבר מהכוח. אני מקנא בכם על הזכות שלכם לגדל ילד נפלא שכזה ושמח בחלקי על כך שזכיתי להכיר אותו."

הצוות החינוכי בבית-הספר "גאון הירדן" נפרד מיותם בשיר: "יותם, מה שלגביך תמיד נזכור,/ שבכל מקום ובעבור כולנו – היית מקור אור/ הבאת איתך לכל מרחב ולכל סביבה:/ חיוניות, נתינה ללא תנאי – אהבה/ והכל מתוך מקום של צניעות וענווה./ גם אצלנו, כמו בצבא, תמיד היית בחזית./ נכון להירתם, לקחת אחריות ולעמוד בה בצורה מופתית./ בתודעה שלנו, אתה תמיד נוכח ובנמצא. תמיד נקשרת ב"יש"/ בזמן המתאים, ובמקום שהכי נדרש והכי מתבקש./ כתמיד – היית משאת נפשו של כל מחנך ומורה/ מבריק, צמא ידע, מלא תבונה וכל כך מפרה/ ראינו אותך רע נאמן וחבר/ ברגעי שיא וצמיחה, וגם בשעת משבר./ הכל ידעו, כי עליך ניתן לסמוך, ותמיד יש עם מי לדבר./ אמרנו עליך כי אתה מלח הארץ – כמעט מושלם/ אתה – שאהבת כל אדם ואדם/ לא נלאית מהכיל את כולם// לא בכדי, בספר מחזור היטיבו חבריך אותך לתאר,/ ובמלים כה פשוטות – את פנימיותך הצליחו לפאר:/ "יותם הוא מאותם האנשים הישנים" כך הם עליך כתבו/ "ג'נטלמן מושלם בכל המובנים"."

כתב למשפחה שייקה, בשם בני הדודים: "במקום שבו מתחיל הכאב נגמרות המלים… ואילו מלים ניתן למצוא שישובו ויחיו את דמותו של יותם הצרובה לנו בזיכרון, את החיוך הביישני האינסופי שלו, את האהבה והפשטות שבה ידע לקבל כל אחד – גדול כקטן – ולהעניק לו תמיד את העזרה ותשומת הלב הדרושה במקום וברגע הנכון. יותם שלנו, כל כך הרבה הספקת בחייך הקצרים. חיית חיים מלאים של עשייה וחוויות. ידענו שאתה איש של עשייה – ממעט במלים, אבל תמיד משקיע ונותן את כולו. אני יודע שיותם המביט עלינו מלמעלה היה רוצה לראות כל אחד מכם ממשיך בדרכו ומוצא אושר וסיפוק בכל דבר שאותו יעשה, ואני תקווה שכך אכן יהיה."

:קטגוריות2006, אורוגואי - Uruguay

אלדד אביר – Eldad Abir

 eldad-abir.jpg


אלדד, בן ידידה-הרמיניה וחיים, נולד בבואנוס איירס בירת ארגנטינה בי"ג בטבת תשי"ט, 24.12.1958. אח צעיר לאריה ולגדעון. כשהיה כבן שלוש שנים עלתה המשפחה לישראל, לרמת גן.


אלדד גדל והתחנך ברמת גן. כשסיים את לימודיו היסודיים בבית הספר "ארנון" המשיך לבית ספר תיכוני טכני בחיפה. בסיום הלימודים התגייס לצה"ל ושירת בהנדסה קרבית. במהלך שירותו השתתף במלחמת לבנון (1982). סיים שירות מלא ומאז ועד יומו האחרון שירת במילואים כל אימת שנקרא.


כשהיה אלדד כבן 23 נסע לאוסטרליה, שם חי כעשר שנים. בארץ זו נולד, בחודש מרס 1989, בנו ירדן. בשנת 1992 שב אלדד לארץ. בשנים הבאות עבד בכמה מפעלים, ביניהם "כתר פלסטיק" ו"ליפסקי".


בשנת 1997 עברו אלדד ורעייתו דבורה (דבי) למגדלים, יישוב קהילתי במזרח השומרון, בין אריאל לבקעת הירדן. אלדד החל לנהל את תחנת הדלק בכניסה ליישוב. כן היה מעורה מאד במקום מגוריו, והיה חבר בוועד היישוב. בחודש נובמבר 2002 נולדה בתם של בני הזוג, יהלי.


ביום רביעי א' באדר תשס"ו, 01.03.2006, הגיעו שלושה מחבלים לתחנת הדלק בכניסה למגדלים ורצחו בירייה מטווח אפס את אלדד, המנהל במקום, בעת שישב במשרדו.


אלדד היה בן 47 במותו. הובא למנוחות בבית העלמין ירקון בתל אביב. הותיר אשה, בן ובת, אם ושני אחים.


ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, ערב יום העצמאות תשס"ו, ספדה לאלדד גיסתו:


"… אלדד. חלפו כחודשיים מאז לכתך, והזמן נדמה כנצח. חסרונך רב.היית איש ארץ ישראל היפה, אוהב הארץ ומוקירה. לא נלחמת בצבא ולא נפלת בקרב, נפלת בקרב על הפרנסה עליה נלחמת.


אנו משתדלים לקיים את הבטחתנו לך, לשמור על דבי ויהלי. היה סמוך ובטוח – יהלי מחייכת, צוחקת, מאושרת. אך יחד עם זאת אינה מפסיקה לשאול עליך ולקוות שתשוב מהעבודה. לדבי קשה, ולעולם לא נבין עד כמה…


אני בטוחה שאתה מתבונן שם מלמעלה ורוצה להגיד לדבי את מה שאמרת תמיד: 'אם יקרה לי משהו אני רגוע, יש לך האחיות שלך'.אלדד. אני בטוחה ששם מלמעלה אתה שומר ומסדר את הכל, ואני מבקשת ממך: שלח לנו כוחות להמשיך, כי אנו זקוקים לכל טיפת כוח.


זיכרונך ייחקק בליבנו לעד."

הלנה ורפי הלוי – Helena y Rafi Halevy

 helena-halevi.jpg


הלנה, בת דוד ודברה, נולדה בברזיל בח' באדר תש"ז, 28.02.194. גדלה והתחנכה בברזיל.


כשהייתה בת 18 עלתה הלנה לישראל. תחילה חשבה ללמוד במכון גולד בירושלים ולשוב לברזיל, אך בביקורה בקיבוץ בארות יצחק פגשה את הנח"לאי רפי הלוי, התאהבה בו וכעבור זמן קצר הם החליטו להתחתן ולהקים את ביתם בקיבוץ. שם נולד בנם הבכור – עודד.


בהמשך עברו לכפר הנוער בכפר חסידים, שם עסקו בהדרכה. ביתם שימש כבית חם ואוהב לחניכים, אשר היו איתם בקשר קרוב משך שנים רבות אף אחרי שעזבו את כפר הנוער. בכפר חסידים נולדו גלעד ונעמה.


רפי והלנה המשיכו לחפש את ייעודם ורכשו משק חקלאי בכפר גדעון שבעמק יזרעאל. שם נולדה הבת נטע.


את החקלאות עזבו בשנת 1990 לטובת חיזוק ההתיישבות בקדומים.
הלנה הקימה וניהלה את מועדונית בית הספר בקדומים, וחינכה דורות של ילדים ביישוב. הרבתה לטרוח עבורם ויצרה אווירת בית אמיתית.
הלנה הקרינה את החום האנושי והפנימי שלה אל רבים, שכה אהבו אותה.


ביום חמישי בערב, אור לב' בניסן תשס"ו, 30.03.2006, חזרו בני הזוג הלוי במכוניתם מביקור לכבוד יום הולדתה של נכדתם רוני, בתם של גלעד ומור. בדרך אספו שני טרמפיסטים, רעות פלדמן ושקד לסקר. בצומת קרני שומרון עלה לרכבם מחבל ערבי שהתחזה לטרמפיסט חרדי. כעבור עשר דקות של נסיעה, עת הגיעו לצומת הכניסה לקדומים, בשעה 21:45, פוצץ המחבל את חומר הנפץ שעל גופו. כל היושבים ברכב נהרגו.


במהלך הנסיעה הבין רפי, כפי הנראה, כי מדובר במחבל, ולכן בכניסה לקדומים הוא סובב את הרכב לכיוון הנגדי, ובכך הציל חיי רבים מתושבי היישוב.


הלנה הייתה בת 59 במותה. הובאה למנוחות בבית העלמין בקדומים, לצד בעלה. רפי והלנה הותירו אחריהם ארבעה ילדים ושלושה נכדים.

מוניקה לרר סיידמן – Monica Lerer de Saidman

 monica-lerer.jpg



מוניקה, בת רבקה ואליאס לרר, נולדה בבואנוס איירס בירת ארגנטינה בכ"ג בניסן תשי"ח, 13.04.1958. אחות לקלאודיו, גדלה והתחנכה בעיר הולדתה.


משבגרה נישאה מוניקה לדריו סיידמן ובני הזוג גרו בבואנוס איירס. ב- 1979 נולדה דניסה, מריאלה נולדה ב- 1982 ונטליה ב- 1984.


בדצמבר 2002 עלו מוניקה ומשפחתה לישראל והתיישבו בנהריה. מוניקה עבדה בחנות וילונות, ובשעות הפנאי הרבתה לעסוק באמנות.


ביום חמישי י"ז בתמוז תשס"ו, 13.07.2006, יום לאחר פרוץ מלחמת לבנון השנייה, הופגזה נהריה בטילי קטיושה מלבנון. מוניקה, שישבה במרפסת דירתה, נפגעה מטיל שפגע ישירות בבניין ומתה במקום.


בת 48 במותה. מוניקה הותירה בעל ושלוש בנות, הורים ואח. הובאה למנוחות בבואנוס איירס, ארגנטינה.