אוריאל בר מימון – Uriel Bar Maimon

Uriel Bar Maimon 


אוריאל נולד בארגנטינה בתאריך ג' בתשרי תשמ"ב, 1.10.1981, להורים אילנה ולאונרדו. גדל והתחנך בבואנוס איירס – ארגנטינה.
בגיל 8 החל ללמוד לרכב על סוסים ובגיל 12 החל באילוף כלבים. בגיל 14 עלה לישראל ואת לימודיו התיכוניים החל בכיתה ט' בבית הספר "הנרי רונסון". לאחר שנה וחצי המשיך ללמוד בתיכון כפר סילבר. את לימודיו סיים בתיכון "מנוף" – פנימיה בעכו.
במשך הלימודים עשה קורס לקרטה, צלילה וכדורגל ואת כולם עבר בהצטיינות. כמו כן עבד בשעות הבוקר בכלביה ובאורוות סוסים במקום.
התגורר באשקלון.
באוגוסט 2001 התגייס אוריאל. הוא התעקש לשרת ביחידה קרבית. את הטירונות הראשונה עשה במחנה ולאחר זמן קצר הועבר לטירונות של מג"ב. עבר את הטירונות בהצלחה ולאחר מכן שובץ במג"ב עזה.
בתאריך ח' באייר תשס"ב, 20.4.2002, נהרג מירי של מחבל במסוף הפועלים הפלסטינים באזור התעשיה שבמחסום ארז בעזה. בן 21 בנפלו.
אוריאל הותיר אחריו את הוריו לאונרדו ואילנה. מקום קבורה: אשקלון



Apr 20, 2002 – Border Police St.-Sgt. Uriel Bar Maimon, 21, of Ashkelon was killed by a Palestinian gunman in an attack on the IDF post at the Erez industrial zone in the Gaza strip. The Al-Aksa Martyrs Brigade, a division of Fatah's Tanzim, claimed responsibility for the attack.


St.-Sgt. Uriel Bar Maimon immigrated from Argentina in 1996 with his mother, after his parents were divorced. They were members of the South American community in Ashkelon and received much support and help because they arrived in the country with nothing. Uriel's mother is seriously ill, suffering from cancer. During the last year, she received many difficult treatments and Uriel took care of her.


Uriel traveled to Greece with friends before being drafted into the army. As an only child, he did not have to serve in a combat unit but he wanted to be a fighter. He joined the Border Police last November and, after completing basic training, was deployed to the Gaza Strip. On Friday, he visited his home for a few hours and then hurried back to his base.


Uriel was wonderful and brave. He always wanted to do his share for the country," said one of Uriel's friends.


St.-Sgt. Uriel Bar Maimon was buried in the military section of the Ashkelon cemetery. He is survived by his mother Ilana and father, who lives in Argentina.

דניאל ברנבאום – Daniel Barenbaum

Daniel Barenbaum 



דניאל (דני), בן לידיה ומשה ז"ל, נולד ביום ז' באלול תשי"ד (5.9.1954) בעיר ביז'ה-מאריה שבארגנטינה ועלה ארצה עם אמו ואחיותיו בשנת תשכ"ג (1963). הוא למד בבית-הספר היסודי "שקמים" בשדרות והשלים את לימודיו התיכוניים בבית-הספר התיכון בקיבוץ יד-מרדכי. קשיי-הקליטה שהיו מנת-חלקו של דני בשנותיו הראשונות – נעלמו ברגע שבא לקיבוץ. הוא התאקלם על נקלה והתחבב על כל חבריו. השקט הנפשי והשלווה שלו חיבבו אותו מיד על כל חבריו. תמיד נענה ברצון לכל אדם שביקש את עזרתו והכל רחשו לו חיבה והערכה. חבריו במשק זוכרים אותו בעיקר בזכות כשרונו הנדיר לעשות דברים ב"ידי-הזהב" שלו. בתקופה שלמד בבית-הספר התיכון, החל להתעניין באלקטרוניקה וכשהצטרף למשק נכנס לעבודה קבועה בחשמליה. בזכות תבונת-הכפיים שלו נהיה מבוקש ביותר וחריצותו וטוב-לבו היו לשם-דבר.


דני גויס לצה"ל בתחילת אוקטובר 1972. הוא רצה ללכת לקורס טיס, אך בגלל ליקוי קל באחת מעיניו, נמנע הדבר ממנו. הוצע לו להצטרף לצוות-קרקע של חיל האוויר, אך הוא סרב. תחת זאב התנדב לחיל הצנחנים ושירת בסיירת. כאשר נשאל מדוע לא ניאות להצטרף לצוות-הקרקע של חיל האוויר והעדיף ללכת לחיל קרבי, השיב: "אני רוצה להרגיש שאני עושה את העבודה הקשה במו ידי ולא להיות אחד שעומד מהצד…" כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים, הייתה יחידתו מוצבת בבקעה. "כשהערתי את דני ממנוחת הצהרים והודעתי לו שפרצה המלחמה, הביט בי בשלווה ובלא התרגשות", סיפר אחד מידידיו. "הוא לקח את המקלעון וכאשר לחצתי את ידו ואמרתי לו שישגיח על עצמו, חייך וביקש שלא אדאג…" שבועיים לאחר שפרצה המלחמה, הועבר דני לחזית תעלת סואץ. ביום כ"ח בתשרי תשל"ד (21.10.1973), כאשר חצה בנגמ"ש את התעלה כדי לפנות פצועים, פגע פגז בנגמ"ש והוא נהרג במקום. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בבאר-שבע. השאיר אחריו אם ושלוש אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי.

נועם ברנע – Noam Barnea (Blachinsky)

 noam-barnea.jpg


בנם של עדה ואהרון, נולד בבריסל, בלגיה ביום ל' בסיוון תשל"ז, 16.6.1977, אח צעיר לדנה ואלון. ההורים עלו מארגנטינה. בעת לידתו שהו הוריו בבריסל בשליחות ציבורית, ממנה שבו לארץ בהיותו בן שנה.


נועם היה ילד נפלא מן היום שפקח את עיניו. חייכני ויפהפה, כאילו אמר להוריו "הנה המתנה המופלאה ביותר ששליחותכם באירופה העניקה לכם." אמו קראה לו "ילד שמש", כביטוי לאנרגיה ולאור שהכניס לחיי הוריו. כבר בגיל רך התאפיין באנרגיה בלתי נדלית וסקרנות שלא ניתן היה להשביעה. היה תאב טיולים והתבונן בעניין עצום בכל פרח ולטאה, תוך שהוא חדור מוטיבציה להקדים את כולם, ולהגיע ראשון ליעד הבא. בהיותו בן שלוש וחצי, בעת טיול בערוצי הגליל העליון, כאשר סיפר המדריך על תכונותיהם של מיני העצים הרבים במקום, ביקש נועם להגיד גם הוא משהו על עץ, ולתדהמת כל חברי הקבוצה דיקלם, מתחילתו ועד סופו, את שירה של דתיה בן-דור – "איך זה להיות עץ?" על כך זכה למחיאות כפיים סוערות של כל המשתתפים.


לימודיו החלו בבית-הספר היסודי 'סירקין' בחולון. ילד מפותח מכפי גילו, שלמד במהירות וללא שום קושי, ובהפסקות היה משחרר את האנרגיה שאצר בכיתה. על כך סיפרה מורתו להוריו: "מתחת לכל ערימת ילדים בחצר ישנו נועם. הוא במרכז כל אירוע, ושובבותו לא יודעת גבול. הילדון שלכם הופך להיות מנהיג כנופייה. אני מציעה לכם להעבירו לכיתת מחוננים." תחילה דחו ההורים את הרעיון, אך כעבור זמן נענו לו ונועם התקבל לכיתת המחוננים של בית-הספר 'א.ד. גורדון' בחולון. כבכל מקום שהגיע אליו, השתלב נועם גם כאן בקלות ובמהירות. במסגרת זו קיבל נועם כלים משוכללים להמשך דרכו – שיטות לעבודה עצמית, דרכי חשיבה ועצמאות אינטלקטואלית. נוסף לכך השתתף בחוגי העשרה שונים – שחמט, טניס, כתיבה יוצרת, ספורט ועוד. עם סיום בית-הספר היסודי המשיך נועם לבית-הספר התיכון 'אילון' בחולון. חייו התנהלו באינטנסיביות עצומה. נוסף ללימודיו בבית-הספר, היה פעיל ביוזמות בית-ספריות וכן בנוער 'מרץ', היה חניך ואחר-כך מדריך בתנועת הצופים בחולון, השתתף בחוג סיור של החברה להגנת הטבע, שיחק כדורעף חופים, עשה סנפלינג, עסק בצלילה ובילה עם חבריו הרבים. הוא התפתח לעלם חמודות, נער יפהפה עם תאווה גדולה לחיים, שחוש הצדק שלו בהיר ומחודד, ורגישותו לזולת, ובעיקר לחלשים, לנזקקים ולבעלי חיים, מפותחת מאוד. חריף שכל, בעל זיכרון פנומנלי, כריזמה, שובבות, חוש הומור, נאמנות ונכונות להקרבה בלא חשבון, הליכה עם האמת שלו עד הסוף, או במלים אחרות – חוש מוסרי ללא פשרות, לשון חדה כתער, 'לא עושה חשבון' לאף אחד, בז לדרגות ולהיררכיה, ובעל יכולת אהבה מציפה.


בבית המשפחה חיים בדריכות את המציאות הפוליטית הסובבת, ובני המשפחה מוצאים עצמם מגויסים להפגנות למען השלום באזור, ולמען פשרה ודו-קיום עם הפלשתינים. בפרץ החיים של נועם נמצא מקום מכובד גם לביטויים הללו. הוא נקט עמדה בתנועה ובבית- הספר, התווכח ולא ויתר. בגיל שש-עשרה נבחר להשתתף כחבר במשלחת 'שגרירים צעירים', שיזמו משרד החוץ ומשרד החינוך. המשלחת מתפזרת ברחבי ארצות-הברית. נועם מופיע בעשרות בתי-ספר בדרום-מערב ארצות-הברית, בטולסה וסן אנטוניו. הוא מספר על ישראל ועל המשמעות של היות צעיר בישראל, על השירות בצה"ל ועל ההמתנה הדרוכה לקראתו. העיתונות המקומית מגלה עניין ומצטטת את דבריו של נועם. לאחר שובה של המשלחת לארץ, השתלב נועם מיד בשיגרת בחינות הבגרות. למרות היעדרותו מן הלימודים תקופה ארוכה, והעצה שניתנה לו על ידי מוריו, לדחות את הבחינות, הוא לא ויתר והחליט לגשת לכל הבחינות שסימן לעצמו לכיתה י"א (רובן ברמה של חמש יחידות). כאן התגלתה שוב יכולתו היוצאת מן הכלל להתמקד ולהתעמק. בבית-הספר השאיר נועם אחריו קשרי ידידות עמוקים, וחיבה גדולה של חברים וחברות, מורים ומורות ואף מנהל בית-הספר.


בסוף יולי 1995 התגייס נועם לצה"ל, התנדב לקורס טיס אך נפסל אחרי ה'צ'קים'. בעקבות אחיו הגדול, ביקש גם הוא להתקבל ליחידה לסילוק פצצות, יחידה יוקרתית בצה"ל. לאחר שסיים בהצלחה את קורס ההכשרה ליחידה, והפך ללוחם ביחידה לסילוק פצצות, היה נועם גאה מאוד וחדור מוטיבציה. משקלו ויוקרתו ביחידה טיפסו ועלו עם הזמן. בתחילת ספטמבר 1998 סיים נועם את שירות החובה בצה"ל והחל את שירות הקבע שלו. בתקופה זו תכפו והלכו העליות ללבנון, ופרקי הזמן ביניהן הלכו והתקצרו. בבית גברה הדאגה, ההורים היו חרדים מן המידע המרומז על הסכנות האורבות בדרום לבנון, והביעו זאת בקול רם, אך נועם השיב על כך באופן ברור ולא השאיר מקום לערעור: "חינכתם אותנו להתנדבות ולאמירת אמת. איך אסתכל על עצמי אם עכשיו איסוג? מה, אני אפקיר חברים, שהם מעטים כל כך בזמן הזה? לא בא בחשבון!" חופשות בבית הולכות ומתקצרות, אך להן תבנית קבועה – נועם מגיע, זורק את התרמיל ומסתיר את הנשק, 'טורף' את האוכל שהכינה אמו לכבודו ומיד רץ לחוף הים, לשחק כדורעף עם החברים, ולהתמסר קצת לתחושת חוסר הדאגה במרכז הארץ. "מה, אני אבזבז את החופשה על מנוחה?" היה משיב לאמו הדואגת על תוכחתה.


בפסח הגיע נועם הביתה לחופשה קצרה. צה"ל איפשר לו להשתתף בקורס הכנה, בן עשרה יום, למבחן הפסיכומטרי (שתוצאותיו המעולות הגיעו הביתה שבועיים לאחר נפילתו). נועם החל להכין את עצמו לקפיצה הגדולה שלאחר סיום השירות בצה"ל – הטיול הגדול בעולם, ואחר-כך הלימודים באוניברסיטה. עיניו נצצו לקראת הקיץ הנפלא ביותר בחייו. העלייה האחרונה ללבנון התבצעה כשבועיים לפני השחרור. הוא לא היה חייב בה, אך ביקש לעלות כדי להחזיר חוב לצה"ל, שאיפשר לו השתתפות בקורס ההכנה למבחן הפסיכומטרי. נועם גם הרגיש חובה מוסרית לעלות וללוות את הצוות הצעיר והבלתי מנוסה, ולקחת על עצמו את האחריות לפעילות המבצעית.


ביום כ"ו בניסן תשנ"ט, 12.4.1999, בשעה 16:29 נפל נועם במהלך פעילות מבצעית בלבנון, חמישה ימים בלבד לפני תום חוזה שירות הקבע שלו ושחרורו מצה"ל. צוות היחידה התבקש לבדוק זירת מטעני חבלה שהתפוצצו במהלך פתיחת ציר מספר ימים לפני- כן סמוך למוצב הבופור. הכוח לא היה מודע לעובדה כי בדרך אל הזירה, במרחק עשרות מטרים ספורים מן המוצב הניחו אנשי החיזבאללה מטענים בחסות החשכה. נועם, שנטל על עצמו את הפיקוד על ביצוע המשימה, עצר זמן קצר לפני נפילתו והסיג לאחור קבוצת חיילים שהיו בעקבותיו, ובכך מנע אסון גדול. על דש חולצתו ענד כפתור שנתנה לו אימו טרם צאתו: "לצאת בשלום מלבנון".


בן עשרים-ואחת היה בנופלו. רב סמל נועם ברנע הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בחולון. הותיר אחריו הורים, אח ואחות.


בני משפחתו ובית-הספר 'אילון' שבו למד נועם, ערכו מספר פעולות להנצחת שמו, ביניהן הוצאת עיתון לזכרו בבית-הספר ועריכת ערב לזכרו. מתוך הדברים שנאמרו ונכתבו על נועם לאחר מותו, עולה דמותו של צעיר בעל אישיות יוצאת דופן באיכויותיה.


כותב עליו סגן אלוף משה, מפקד היחידה: "…נועם ניחן בתכונות רבות אשר סייעו בידיו להיות דמות דומיננטית בפלוגה וביחידה כולה. מהן – כריזמטיות, יכולת אישית גבוהה, שאיפה לשלמות והקרנת ביטחון עצמי לסביבה כולה. בתפקידו כלוחם ביחידה, בלט נועם במקצועיותו ובנחישותו לבצע את המשימות אשר הוטלו על היחידה ועליו, תוך גילוי אחריות רבה. לא קל היה להיות מפקדו של נועם, שכן כאדם וכלוחם היה נועם בעל כושר ביקורת מפותח ביותר, ואת דעתו לא התבייש לומר גם במקרים שבהם הדברים לא נעמו למפקדיו ולחבריו. דווקא משום כך, ומשום שדרש רבות גם מעצמו, למדתי להעריך את נועם. מעטים היינו ומעטים יותר נשארנו, ולא במספרים יש למדוד זאת אלא בתחושות."


אליהו אסף, מנהל בית-הספר 'אילון', אומר: "את נועם הכרתי לאורך כל הדרך, למרות שלא הייתי מורה שלו. נועם היה אחד התלמידים הבולטים בבית-הספר, בעיקר בשל מעורבותו החברתית הגדולה. נועם הוביל את קבוצת המש"צים (מדריכי של"ח צעירים) והיה פעיל מאוד במערכת עיתון בית-הספר. אפשר לומר שבכל פעילות שלקח בה חלק הוא היה בין המובילים. נועם למד בכיתת המחוננים והיה תלמיד טוב, מנומס וחכם. פרח בין פרחים."


צילה שמש, מחנכת כיתת המחוננים בבית-הספר אילון, הספידה אותו ביום הקבורה: "…איך מבכים אותך, נועם, בלי שזה יישמע כמליצה?! שהיית המצפון של כולנו, שהיית יפה, חכם, אמיץ, תלמיד מחונן. כשכולם השתפנו אמרת את שלך, ובקול רם. כשאחרים בחרו בנוחיות אתה בחרת באתגר. שהיית מין אנרכיסט עם חובה לאומית, שלחמת למען הצדק כשאחרים נלחמו למען הכדאיות (או עדיין נלחמים שם מתוך קונבנציה של טמטום), שבטיול השנתי היית חייב לטפס על צוק שאין גבוה ממנו. איך מבכים את נועם בלי שזה ישמע מליצה?! אפשר להגיד 'הטוב שבבנינו', אפשר להגיד 'יפה הבלורית והתואר' ואפשר לצעוק – 'ראי אדמה כי היינו בזבזנים עד מאוד'. אמא ואבא של נועם אנא הרשו לי להיות שותפה באהבה הגדולה, בכאב הנורא".


ד"ר שמואל רפאל, מורהו של נועם לספרות והבעה בבית-הספר 'אילון', כותב במכתב להוריו: "דמותו של הילד החריף והשנון, דרוך המחשבה, בעל החלומות, התהיות ומראה הפלא, תלווה אותי עוד שנים רבות…"


אופיר רונן, חבר לשכבה ולחוגי סיור, מספר על נועם: "בכתה ט', בחוגי סיור, לכל אחד מאיתנו היה כינוי משלו. היינו קבוצה מאוד אנרגטית, והמדריך, דודי, היה לפעמים משתרך מאחור. כאשר היה דודי רואה שהוא מתחיל לאבד את הקבוצה מקדימה, היה צועק – 'נועם, תעצרו!'. גם אם לא היה רואה מי הוביל, זה היה ברור שכדי לעצור את הקבוצה, היה צריך לעצור את נועם. מאז דבק בו הכינוי. בכתה י"א הצטרף אלינו נועם לטיול בסיני. הוא לימד אותנו את כל המילים של 'ים השיבולים', ועשינו הופעה לפני הבדואים המשתאים. שיא הטיול היה בעלייה על הר אום שומר, טיפוס קשה של יום שלם אל נקודה, שממנה אפשר היה לראות את מפרץ-סואץ. נועם צעד בראש, אני הייתי אחריו. את השמועה המספרת שבאותו טיול טיפס נועם כל הדרך לפסגת האום שומר בלי להתנשף בכלל, אף אחד לא יכול לאמת, כי בכל הטיולים ראינו את נועם רק מהגב".


ביום השנה לנפילתו של נועם סיפר עליו אביו, אהרון, את הסיפור הבא: "'נועם עומד לחזור הערב ממחנה הקיץ, סע תביא אותו עם האוטו. הילד בטח מת מעייפות'. כך האם הדאגנית. 'מתי הוא חוזר?' 'לך תדע. מתישהו, קרוב לתשע-עשר בלילה'. אני נוסע לשבט התנועה. מפינת הרחוב אני כבר מבחין במשאיות, שחזרו ופורקות ציוד. איפה הילד? בחוץ מהומה. הורים באים לאסוף את הגיבורים העייפים. המכוניות קולטות את התרמילים, את שקי השינה והציוד האישי. הנערים והנערות נוחתים במכונית ההורה הממתין וכמעט מיד נרדמים. ונועם שלנו? במרומי אחת המשאיות אני מבחין בו. פורק ציוד. הוא פקעת פעילות, עובד כמו אחוז תזזית, נותן הוראות ומגייס מאמצים משותפים, כשהמאמץ הנדרש גדול מכוחותיו. הוא לא רואה אותי, כולו מרוכז בעבודה, דרוך כמו קפיץ. הוא שואב מהיכן שהוא כוחות נפש, ונשאר לגמור את העבודה, כי… כי… מישהו צריך לעשות את זה, כי אסור להפקיר את הרכוש הציבורי, כי קיבלת על עצמך אחריות ואתה לא בורח ממנה ויהי מה. שנים זכרתי את התמונה הזו של נועם על המשאית הפורקת, כשאני ממתין במשך שעות שיסיים את העבודה. במוחי לא עברה אף פעם המחשבה השטנית כי אי-פעם אצטרך לכתוב על כך ולתלות על זיכרון זה איפיון נוסף לדמותו של בני, כחלק של מעין פרידה אינסופית מחיים כל כך מבטיחים וכל כך לא ממומשים".

יוסף בס – Oscar (Iosef) Bass

Iosi Bes 


יוסף, בן מלכה וגדליה, נולד ביום כ"א בתשרי תש"י (14.10.1949) בבואנוס-איירס שבארגנטינה. את לימודיו היסודיים סיים בבית-הספר הממלכתי בבואנוס-איירס, ובמקביל למד בבית-הספר העברי על שם נחמן גזנג בעיר. בשנת תשכ"ג (1963) כשהיה כבן שלוש-עשרה, עלה ארצה עם משפחתו שהתיישבה בעיר רמלה. הוא סיים את לימודיו התיכוניים בפנימייה החקלאית בן-שמן. כאמור התחנך יוסי כבר מילדותו במוסדות העבריים של הקהילה היהודית שבעיר הולדתו, ספג בבית-הוריו מסורת יהודית לאומית ולמד לאהוב את עם ישראל ואת מדינת-ישראל. הוא היה תלמיד חרוץ ומצטיין, אחראי וממושמע, ואף דילג על שנת לימודים אחת בבית-הספר היסודי, הודות לכשרונותיו. בתקופת הלימודים בבית-הספר התיכון הצטיין יוסי בעיקר בספרות ובהבעה בכתב. הוא אהב לכתוב ולבטא מחשבות, דעות והגיגים. בארץ נתקל יוסי בקשיי קליטה ובקשיי הסתגלות ללימודים, בגלל השפה הזרה. לו. אולם יכולתו להסתגל למצבים שונים ולחברות שונות ולהתחבב על אנשים זרים, סייעה לו בראשית דרכו. הודות לגמישותו ולכוח רצונו הנחוש הצליח להתגבר על קשיי הלימודים. יוסי אהב מאוד את תקופת חייו בפנימיית בן שמן; שם הכיר למעשה את חבריו הטובים ביותר, ולכן שמר על קשר הדוק עם הפנימייה גם לאחר שעזב אותה. הוא אהב עת חיי החברה האינטנסיביים והיה שותף פעיל בהם – ארגן מסיבות, קישט את חדרי הכפר והנעים ערבים ארוכים לחבריו, בנגינה על גיטרה ובשירה בצוותא. יוסי הצטיין גם בעבודה המעשית בחקלאות בכפר. הוא החל את דרכו בעבודה ברפת, והשקיע בה מרץ רב ושעות ארוכות גם לאחר שעות העבודה המקובלות. הוא התייחס לעבודה במלוא הרצינות והאחריות, ונטל על עצמו תפקידים רבים, כגון מילוי מקומו של מרכז-ענף שנעדר ועוד. בבן שמן התגבש אופיו של יוסי, והחוויות שחווה שם השפיעו עליו מאוד. הוא למד לאהוב את עבודת האדמה, ליהנות מנוף המולדת, לטפל בבעלי-חיים ולחיות חיי שיתוף וחיי חברה. בתקופה זו נתגבשו תכונותיו הטובות של יוסי: יושרו, שאיפתו לשלימות עד כדי קיצוניות ודחיית כל פשרות, רגישותו הרבה לחברה ולאנשים ונכונותו לתרום וליצור למען החברה והזולת. בזכות שמחת החיים שלו, טוב-לבו ונועם דרכיו, הפך למוקד בחברתו. הוא הקדיש שעות פנאי רבות למשחקי הכדורגל, בעיקר כשוער, ולמרות ריחוקו מבית הוריו ולמרות שחייו בפנימייה היו מלאים סיפוק, היה יוסי בן נאמן ומסור למשפחתו, אהב והעריך את הוריו ואת אחיו.


יוסף גויס לצה"ל בראשית אוגוסט 1968 והוצב לחיל השריון. לאחר הטירונות ולאחר שהשתלם בקורס למפקדי טנקים, הוצב בתפקיד מש"ק טנק בסיני. את רוב תקופת שירותו במלחמת ההתשה, עשה יוסי בסיני, באזור התעלה. למרות הקשיים לא התלונן מעולם. הוא לא הרבה לדבר על חיי הצבא, ותמיד היה בטוח בכוחו של צה"ל ושיבח את כושר הלחימה שלו. זמן מה לפני השחרור עבר יוסי קורס הסבה ליחידת טנקים חדשים.


לאחר השחרור התקבל יוסי למכינה של אוניברסיטת ירושלים, להשלמת בחינות הבגרות, ועבר לגור במעונות הסטודנטים. יוסי אהב מאוד את ירושלים, למד להכירה והרבה לבלות בה. לאחר שסיים את לימודי המכינה החל בלימודי השנה הראשונה במקצוע הספרות העברית וכן השתתף בחוג ללימודים ספרדיים ודרום-אמריקניים. בתקופת הלימודים עבד יוסי כשליח חדשות במדור החדשות של שידורי-ישראל וחסך כסף, גם לצורך מימון הוצאותיו וגם לרכישת דירה. למרות שנעדר מהלימודים בגלל תקופת מילואים ארוכה, ואחר-כך חלה במחלה ממושכת, הצליח במאמצים רבים להדביק את הפיגור, ועמד בכל הבחינות בציונים טובים. היה סטודנט מקשיב ומגיב, רציני וערני, והודות לגישתו הרצינית ולהשתתפותו הפעילה זכה להערכת מוריו וחבריו לספסל הלימודים. במלחמת יום-הכיפורים השתתף יוסף בקרבות הבלימה נגד המצרים בחזית סיני. ביום י"ב בתשרי תשל"ד (8.10.1973), בקרב שהתחולל צפונית-מזרחית לאגם המר הגדול, נפגע הטנק של יוסי והוא אבד. כעבור כחודש נמסרה למשפחתו הודעה שהוא נעדר. רק לאחר חודש נוסף של חששות ותקוות, נודע שיוסי נהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בהר-הרצל. השאיר אחריו הורים ואח.

דוד בקמן – David Beckman

David Beckman 


בן דיגנה ומריו. נולד ביום ז' באייר תשל"ד, 29.4.1974, בבואנוס איירס, ארגנטינה, בן שני למשפחה בת ארבעה ילדים. דוד היה ילד שקט, מופנם מעט, ומגיל צעיר מאוד בלט בתבונה ובחוכמה. שנות ילדותו ותחילת נעוריו עברו עליו בארגנטינה, שם סיים את בית- הספר היסודי ואת חטיבת הביניים. דוד היה נער ספורטאי, שבלט במשחקי כדור עף ובהרמת משקולות. כאשר היה בן שש עשרה, עלתה המשפחה עם ארבעת הילדים לישראל ובנתה ביתה בערד. קשיים בקליטה, ללא שפה וללא חברה, אפיינו את השנה הראשונה בישראל, אך לאחר תקופה קצרה למד דוד את השפה העברית, השתלב בבית-הספר התיכון "אורט ערד", במגמת אדריכלות, רכש חברים וידידים והשתתף בפעולות חברתיות של תנועת הנוער "בית"ר". דוד היה נער רגיש ועצור מעט, הוא התבטא בכתיבת שירים, בציור ובאיור קריקטורות ושאף להמשיך את לימודיו בתחום הגרפיקה. כבר בנעוריו היה דוד עצמאי מאוד. הקפיד לדאוג בעצמו לכל צרכיו, יצא לעבוד והצליח אף לעזור למשפחתו.


במחצית חודש אוגוסט 1993, גויס דוד לשירות חובה בצה"ל. הוא התנדב לשרת כלוחם קרבי בחטיבת הצנחנים והחל במסלול הטירונות. היה מאושר וגאה, למרות הקושי הפיסי שהיה כרוך בכך.


ביום ג' בתשרי תשנ"ד, 18.9.1993, נפל דוד בעת שירותו. בן תשע עשרה היה בנופלו. הוא הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית העלמין בערד. הותיר אחריו הורים, שני אחים – סרג'יו וגסטין ואחות – רוקסן.

חוליו (יהודה) בילין – Julio Beilin


בן מריה ואדולף. נפל כ"ו בתשרי תשנ"ב, 4.10.1991. בן 56 בנופלו.

הובא למנוחת עולמים בבית הקברות ברמת דוד.

שרה נעמי בן צור – Sara Noemi Ben Tzur

Sara Noemi Ben Tzur      sara-noemi-ben-tzur_placa.jpg


בת רחל ויעקב לבד. נולדה ביום ח' בטבת תש"ט, 9.1.1949, בארגנטינה. שרה למדה בבית-הספר היסודי בארגנטינה ובו בזמן התחנכה בקן "הנוער הציוני". כשמלאו לה אחת-עשרה שנים עלתה המשפחה לישראל והקימה את ביתה בבת ים. שרה המשיכה ללמוד בבית-הספר היסודי בקרית ים ובבית-הספר התיכון עירוני א' בבת ים במגמה הריאלית.


באמצע חודש אוקטובר 1967 גויסה שרה לשירות חובה בצה"ל ויצאה ללימודי כימיה באוניברסיטת תל-אביב במסגרת העתודה האקדמית. בתקופת לימודיה עברה טירונות וכן קורס קצינות עתודה. בתום לימודיה חזרה שרה לשירות סדיר, הוצבה בחיל הכללי ונשלחה לשרת כקצינת הדרכה ומורה לכימיה בבית-הספר הצבאי להשכלה. בהמשך הוצבה שרה בחיל האוויר ושימשה קצינת מדור אב"כ, קצינת מעבדה אנליטית, קצינת חומרים תעופתיים וקצינת אחזקת מטוסים. בתקופה זו השתלמה בקורס מהנדסי חימוש בנושא טכנולוגיות אמל"ח ובקורס קציני אמל"ח. בין שאר תפקידיה בחיל האוויר היא ערכה מחקרים על חיידקים בדלק. אחד ממפקדיה בתקופה זו תיאר את שרה כבעלת ידיעות מקצועיות נרחבות, הגיונית ותכליתית. בחוות-הדעת על קצינים קיבלה שרה הערכות גבוהות במיוחד על אמינותה הגבוהה, על יכולתה לתכנן פרוייקטים לפי מידע שבידה ועל עמידתה על דעתה בוויכוח עם מפקדיה כאשר ההוראה שקיבלה נראתה לה מוטעית.


לאחר שהשלימה תואר שני וקיבלה תואר מוסמך למדעים הוצבה בחיל המודיעין ושימשה כקצינת מחקר. בחוות-הדעת של מפקדיה מתקופה זו נכתב: "מקפידה ויסודית בביצוע מטלות. בעלת פוטנציאל טוב לתפקוד עצמאי". בכל תקופת שירותה השתדלה שרה להרחיב השכלתה ובכל תפקיד שמילאה ניסתה להעשיר ידיעותיה ולשפר תפקודה. היא יצאה לקורס הכשרה חינוכית לקצינים וכן לחוג להכשרת עובדי חינוך באוניברסיטת תל אביב. בסיומו הוסמכה להוראה במקצוע הכימיה בבתי-ספר על-יסודיים. במהלך שירותה הקימה שרה משפחה. היא נישאה ליעקב ומשפחתם התרחבה עם הולדת שלושת ילדיהם.


בחודש אפריל 1989 אובחנה אצל שרה מחלה ממארת, בעת שהיתה לקראת סוף הריונה. היא נותחה וילדה את בנה השלישי. חודשים ארוכים נאבקה שרה במחלתה. ביום כ"ט בשבט תשנ"ב, 3.2.1992, הכריעה אותה מחלתה. היא נפטרה בבית-החולים איכילוב בתל אביב. שרה הובאה למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בחולון. הותירה אחריה בעל – יעקב, ושלושה ילדים – אפרת, הדס ואלעד-יוסף, אם, אח – צבי, ואחות – מלכה.

יוחנן אילתי (בנדלמן) – Juan (Iojanan) Bendelman

Iojanan Eilati 



בן אברהם ופני. נולד ביום כ"ב באייר תרצ"ט, 11.5.1939, בבואנוס איירס שבארגנטינה, שם סיים את לימודיו בבית הספר היסודי. הוא היה חניך בתנועת "הבונים" ושהה בהכשרה במשך שנה אחת. בשנת 1963 עלה לארץ ובתחילה עבד בבית חרושת. לאחר תקופה קצרה עבר לגור באשדוד ועבד בנמל.


הוא גויס לצה"ל ביוני 1964. אחרי נישואיו עבר לגור באילת, יחד עם אשתו, ומצא שם עבודה. כעבור שנה ומחצה עברו בני הזוג להתגורר בבאר שבע, שם הצטרף לצבא הקבע. עם שחרורו מצה"ל עבד בדואר באר שבע. כאשר נקרא לשירות המילואים הוכיח מסירות רבה לתפקידו והיה אהוד מאוד על חבריו לנשק. ביום כ"ה באייר תשכ"ט, 13.5.1969, נפל באזור תעלת סואץ. הניח אישה ובת. הוא הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בבאר שבע.



Hijo de Fany y Abraham. Nació el día 11.5.1939 en Buenos Aires, Argentina donde terminó sus estudios primarios. Fue miembro del movimiento juvenil "Habonim" y participó durante un año en el programa de formación de instructores (madrijim). En el año de 1963 emigró a Israel y al comienzo trabajó en una fábrica. Tras un breve período de tiempo pasó a residir en Ashdod y trabajó en el puerto.



Iojanan fue incorporado al Ejército Israelí en Junio de 1964. Después de su matrimonio pasó a residir en Eilat junto con su esposa y encuentró trabajo. Tras año y medio pasaron a vivir a en Beer Sheva. Luego de terminar el ejercito regular, trabajó en el correo de Beer Sheva. Cada vez que fue llamado a cumplir con el servicio de la reserva demostró gran devoción a su papel y era muy querido por sus compañeros de armas. El día 13.5.1969 murió en la zona del Canal de Suez. Dejó esposa e hija. Fue sepultado en el cementerio militar de Beer Sheva.

איתן (”בובי”) בוברוב – Eitan Bobrov

Eitan Bobrov      eitan-bobrov_placa.jpg


בן צבי וקלוטה. נולד ביום י"ט בניסן תשי"ג (2.4.1953) בבואנוס איירס שבארגנטינה. הוא היה חבר במועדון היהודי "הבראיקה" והשתתף בחוגי ספורט אחדים. באוגוסט 1963, בהיותו בן עשר, עלתה המשפחה לארץ. הוא למד בבית הספר על שם א"ד גורדון בבת ים ובבית הספר התיכון המקצועי "יד סינגלובסקי" בתל אביב במגמה לטכנאות אלקטרוניקה. הוא היה חניך בתנועת "הנוער העובד והלומד" ותקופה קצרה היה גם חבר בתנועת הצופים. בבית הספר התיכון הוא השתתף בקבוצת הכדורגל של כיתתו ובגדנ"ע בחר להשתתף בחוג הקליעה למטרה. הוא אהב מוסיקה והיה שר בליווי גיטרה. בן טוב היה להורים. מסור וחברותי מאוד. היה מצניע לכת, אדיב ומנומס, ידע לתת עצה טובה ולסייע לחבריו שעמדו בפני קשיים ובשל כך הכל חיבבוהו. לפני גיוסו לצה"ל הוא עבד כטכנאי אלקטרוניקה.


הוא גויס לצה"ל בראשית פברואר 1972 אך הספיק לשרת 3 חודשים בלבד. ביום ה' באייר תשל"ב (19.4.1972) נפל בעת שירותו. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בקרית שאול.

חיים ברנדה – Jaime Brande

Jaime Brande     jaime-brande_placa.jpg


בן יהודה ושרה. נולד ביום ז' באייר תר"ץ (5.5.1930) בבואנוס איירס אשר בארגנטינה. בילדותו למד בבית ספר יהודי שם וספג מתרבות עמנו; המשפחה גרה כל הזמן ברובע יהודי ובשנים שקדמו להכרזת המדינה הצטרף הנער לתנועה הציונית והיה בין חבריה הפעילים. סיים את לימודיו בבית ספר יסודי ותיכון שם ואף החל את לימודיו באוניברסיטה המקומית עד שסיים את לימודיו בה וקיבל תואר של מהנדס מודד. בפעילותו הציבורית בתנועה הציונית הצטיין בכושר הארגוני ובמנהיגותו. עד מהרה נהפך לראש תנועה של מגשימים. כיהן כמזכיר הפדרציה של הארגונים הציוניים בארגנטינה כולה וגם כמזכיר המגבית המאוחדת. בשנת 1957 עלה לארץ עם רעייתו והתיישב בכפר גליקסון. כעבור שנה עבר והתיישב בחולון. היה מורה למתמטיקה ולפיסיקה בבית הספר התיכון העירוני א' בתל אביב ובמקביל לכך למד פדגוגיה ודידקטיקה באוניברסיטה של תל אביב. בין שנת 1964 לשנת 1966 יצא בשליחות מטעם המגבית המאוחדת לישראל – לארגנטינה ואורוגואי. קיים קשרים עם עסקנים שונים למען המדינה ניהל פעולה ענפה בחוגי היהדות שם. בחזרו לארץ המשיך בעבודתו כמורה וכמחנך ונוסף למשרתו הקודמת לימד בעוד כמה בתי ספר. נוסף לעבודתו הפדגוגית חיבר ספר להוראת המתמטיקה. המשיך גם את עבודתו הציונית בכתיבת מאמרים על הקשר בין עם ישראל ויהדות התפוצות; על נושאים אלה גם הירבה להרצות. ניסיון בשירות צבאי היה לו כי הוא נתן שירות חובה בצבא ארגנטינה בשרתו שם. בארץ גויס לצה"ל כשנה אחרי בואו אליה, בינואר 1959, בשירות מיוחד והיה במילואים בחיל ההנדסה. ביום י"ח סיון תשכ"ז (26.6.1967) נפל בעת מילוי תפקידו בעלות רכבו על מוקש. הניח אשה ושני ילדים. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בקרית שאול. שמו יחד עם חבריו לעבודה שנפלו, הונצח על ידי הסתדרות המורים בהרי ירושלים. בבית הספר התיכון א' שבתל אביב הוקמה ועדה למתן מילגות על שמו. בכרמיאל הוקם מועדון לצעירים על שמו על ידי קרן היסוד ובתרומותיהם של דור ההמשך בארגנטינה. באותה ארץ הוקמו מספר ספריות ובתי ספר יהודיים על שמו. ברבעונו של ארגון מורי בתי הספר העל יסודיים בישראל הובאה רשימה לזכרו.