הרצל אלוני – Herzl Aloni

Hertzl Aloni 


בן שרה ושבתאי. נולד בב' בטבת תרע"ז, 27.12.1916, בקורדובה שבארגנטינה. את שנות ילדותו הראשונות בילה בבית סבו ודודו במושבה מוזסוויל. בשנת 1922 החליטו הוריו לעלות לארץ ישראל. לאחר קשיים מרובים הגיעו לארץ והתיישבו בחיפה, בה היו מראשוני שכונת הדר הכרמל. לאחר מכן התנחלה המשפחה בתל עדשים ובשנת 1928 התיישבו במושב כפר יחזקאל. הרצל למד בבית הספר במושב והתבלט בשקידה על לימודיו ובחריצות בעבודת האדמה. שנתיים עבד והשתלם במכון הזואולוגי של י. מרגולין בתל-אביב את לימודיו התיכוניים סיים בבית הספר המקצועי שליד הטכניון בחיפה. עם סיום לימודיו חזר לעבוד במשק בכפר יחזקאל. הוא היה חסון, גבה-קומה ועז רוח ועם זאת חרוץ בעבודת משקו, מסור לתפקידי השמירה בלילות ולפעילותו הציבורית. אהבתו העזה לטבע באה לידי ביטוי בדברים שכתב במחברותיו: "… העבודה היא הקשר היחיד בינינו ובין הטבע… עם שאינו מחובר אל הטבע ואל הארץ אינו יכול להחזיק מעמד, כי הטבע הוא המושל בנו". והסופר אליעזר שמאלי אומר עליו: "… כי אוהב צמחים ובעלי חיים היה, מושרש בנימי נפשו וליבו בטבע ארצו וכפרו". הרצל נטל חלק פעיל גם בשמירה ובהגנה על שדות באזור כולו. ביום כ"א בסיוון תרצ"ח, 20.6.1938, השתתף בסיור נוטרים-רוכבים בשדות אבלק שמצפון לקבוצת גבע, ליד המושב כפר יחזקאל. הסיור הותקף על ידי ערבים מן המארב והרצל נפגע ונהרג. הוא הובא למנוחות בבית הקברות שבכפר יחזקאל. השאיר אחריו הורים, שלושה אחים ושתי אחיות. אחיינו של הרצל – רועי רוטברג – נפל בנחל-עוז בשנת 1950, אחיין נוסף – שושו (יהושע) תבורי מיקנעם – נפל במלחמת ההתשה.



Hijo de Sara y Shavtai. Nació el 27.12.1916 en Córdoba, Argentina. Los primeros años de su infancia en la casa de su abuelo y su tío en la localidad de Moises Ville, Santa Fe. En 1922 sus padres decidieron emigrar a Eretz Israel. Despues de múltiples dificultades llegaron al país y se establecieron en Haifa. Fueron de las primeras familias en establecerse en el barrio Hadar Hacarmel. Posteriormente la familia se estableció en Tel Hadashin y en 1928 se establecieron en el Moshav Kfar Yehezkel. Herzl estudió en la escuela del moshav y sobresalió por su aplicacion y su laboriosidad en los trabajos de la tierra. Durante dos años trabajó y se perfeccionó en el Instituto zoológico Yehoshua Margolin en Tel Aviv. Terminó sus estudios secundarios en Haifa y regresó a trabajar al Moshav. Fue una persona fuerte y valiente, muy dedicado a su trabajo en el Moshav como asi tambien en la protección del Moshav durante las noches y actividades comunitarias. Su amor a la la naturaleza se refleja en sus escritos en su cuaderno: "… El trabajo es la única conexión entre nosotros y la naturaleza … Un pueblo que no está conectado con la naturaleza y la tierra no puede sostenerse porque la naturaleza es quien nos gobierna". El escritor  Eliezer dijó sobre el:"… Puesto que ama las plantas y los animales, enraizada profundamente en su alma y corazón la naturaleza de su tierra y pueblo". Herzl también tomó parte activa en la protección y defenza de toda la zona. El día 20.6.1938 participó en un patrulla en los campos del Grupo Geva, cerca de Moshav Kfar Yehezkel. La patrulla fue atacada por los árabes en una  emboscada, Herzl cayó herido y murió. Fue enterrado en el cementerio del Moshav Kfar Yehezkel. Dejó padres y cinco hermanos.

איתן אמיתי – Eitan Amitai

Eitan Amitai 


בן אהרון וצביה. נולד ביום ט"ו באדר תשט"ז, 27.2.1956, בארגנטינה, כשהוריו היו שם בשליחות. הוא למד בבית-הספר היסודי 'וייצמן' שבהרצליה וסיים את בית-הספר התיכון במגמת הנדסאים ברמת-אביב.


איתן גויס לחיל-האויר ביולי 1974, עבר קורס-טיס, קורס-ניווט וקורס-צניחה, ובחודש ינואר 1976 התגייס לצבא-הקבע. איתן נפל במילוי תפקידו בעת אימונים, ביום י"ד באדר תשל"ט (12.3.1979). הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין שבהרצליה. השאיר אחריו הורים ושתי אחיות.



Hijo de Zvia y Aharon. Nació el 27.2.1956 en la Argentina mientras sus padres se encontraban en misión en la Argentina. Aprendió en la escuela primaria Weitzman en la ciudad de Herzlia y el colegio secundario con orientacion a ingenieria en Ramat Aviv.



Eitan alistó a la fuerza aerea en julio de 1974, realizó el curso de piloto, navegación y paracaidista. En enero de 1976 se incorporó al Ejército permanente. Eitan cayó mientras realizaba entrenamientos militar el 12.3.1979. Sus restos fueron enterrados en el cementerio de Herzlia. Dejó padres y dos hermanas.

מאיר ארזי – Meir Arazi

דצמבר 28, 2007 תגובות מכובות


Meir Arazi     meir-arazi_placa.jpg

בן אלקה ויהודה, נולד ביום י"ג באדר א' תרפ"ט (23.2.1929), בארגנטינה ועלה ארצה עם הוריו בשנת 1937. בעודו ילד נתייתם מאמו ונשלח להתחנך בבן-שמן. הוא הצטרף לתנועת "הנוער העובד" ושימש מדריך נוער בכפר סבא ובשכונות-הספר בתל- אביב. בהטיפו למיזוג ההגנה והעבודה, בחר בדרך ההגשמה, יצא להכשרה בדגניה ב' והצטרף לפלמ"ח. חלומו לבנות יישוב חדש בשממת הנגב היה למציאות בעלותו עם חבריו לרמת הנגב. מאז התמסר לבניין המשק ושקד על תיקון כל פגם בחיים החברתיים. במשך זמן מסוים מילא תפקיד של מזכיר-חוץ, אולם לבו לא נהה אחרי העסקנות כי היה מעוניין בעבודה של ממש. פיעמה בו הכרה ברורה בייעודו ובערך תפקידו, ועל אף גילו הצעיר היה אחד הקובעים את מהלך העניינים במשק. הליכותיו הפשוטות והנלבבות חיבבוהו על חבריו וחניכיו.
עם פרוץ מלחמת-העצמאות הכשיר עצמו בקורס חבלה ועסק בהדרכה ובאימון חברים. נוסף לכך נטל חלק בפעולות נועזות שבוצעו בנגב. ערב כיבוש ביר עסלוג' התאמן בזריקת רימון-הצתה, שהתפוצץ ופצעו פצעים אנושים. כעבור שבועיים, ביום ט"ז בסיוון תש"ח (23.6.1948), מת מפצעיו בבית-החולים "הדסה" והובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנחלת יצחק.

אוריאל בר מימון – Uriel Bar Maimon

Uriel Bar Maimon 


אוריאל נולד בארגנטינה בתאריך ג' בתשרי תשמ"ב, 1.10.1981, להורים אילנה ולאונרדו. גדל והתחנך בבואנוס איירס – ארגנטינה.
בגיל 8 החל ללמוד לרכב על סוסים ובגיל 12 החל באילוף כלבים. בגיל 14 עלה לישראל ואת לימודיו התיכוניים החל בכיתה ט' בבית הספר "הנרי רונסון". לאחר שנה וחצי המשיך ללמוד בתיכון כפר סילבר. את לימודיו סיים בתיכון "מנוף" – פנימיה בעכו.
במשך הלימודים עשה קורס לקרטה, צלילה וכדורגל ואת כולם עבר בהצטיינות. כמו כן עבד בשעות הבוקר בכלביה ובאורוות סוסים במקום.
התגורר באשקלון.
באוגוסט 2001 התגייס אוריאל. הוא התעקש לשרת ביחידה קרבית. את הטירונות הראשונה עשה במחנה ולאחר זמן קצר הועבר לטירונות של מג"ב. עבר את הטירונות בהצלחה ולאחר מכן שובץ במג"ב עזה.
בתאריך ח' באייר תשס"ב, 20.4.2002, נהרג מירי של מחבל במסוף הפועלים הפלסטינים באזור התעשיה שבמחסום ארז בעזה. בן 21 בנפלו.
אוריאל הותיר אחריו את הוריו לאונרדו ואילנה. מקום קבורה: אשקלון



Apr 20, 2002 – Border Police St.-Sgt. Uriel Bar Maimon, 21, of Ashkelon was killed by a Palestinian gunman in an attack on the IDF post at the Erez industrial zone in the Gaza strip. The Al-Aksa Martyrs Brigade, a division of Fatah's Tanzim, claimed responsibility for the attack.


St.-Sgt. Uriel Bar Maimon immigrated from Argentina in 1996 with his mother, after his parents were divorced. They were members of the South American community in Ashkelon and received much support and help because they arrived in the country with nothing. Uriel's mother is seriously ill, suffering from cancer. During the last year, she received many difficult treatments and Uriel took care of her.


Uriel traveled to Greece with friends before being drafted into the army. As an only child, he did not have to serve in a combat unit but he wanted to be a fighter. He joined the Border Police last November and, after completing basic training, was deployed to the Gaza Strip. On Friday, he visited his home for a few hours and then hurried back to his base.


Uriel was wonderful and brave. He always wanted to do his share for the country," said one of Uriel's friends.


St.-Sgt. Uriel Bar Maimon was buried in the military section of the Ashkelon cemetery. He is survived by his mother Ilana and father, who lives in Argentina.

דניאל ברנבאום – Daniel Barenbaum

Daniel Barenbaum 



דניאל (דני), בן לידיה ומשה ז"ל, נולד ביום ז' באלול תשי"ד (5.9.1954) בעיר ביז'ה-מאריה שבארגנטינה ועלה ארצה עם אמו ואחיותיו בשנת תשכ"ג (1963). הוא למד בבית-הספר היסודי "שקמים" בשדרות והשלים את לימודיו התיכוניים בבית-הספר התיכון בקיבוץ יד-מרדכי. קשיי-הקליטה שהיו מנת-חלקו של דני בשנותיו הראשונות – נעלמו ברגע שבא לקיבוץ. הוא התאקלם על נקלה והתחבב על כל חבריו. השקט הנפשי והשלווה שלו חיבבו אותו מיד על כל חבריו. תמיד נענה ברצון לכל אדם שביקש את עזרתו והכל רחשו לו חיבה והערכה. חבריו במשק זוכרים אותו בעיקר בזכות כשרונו הנדיר לעשות דברים ב"ידי-הזהב" שלו. בתקופה שלמד בבית-הספר התיכון, החל להתעניין באלקטרוניקה וכשהצטרף למשק נכנס לעבודה קבועה בחשמליה. בזכות תבונת-הכפיים שלו נהיה מבוקש ביותר וחריצותו וטוב-לבו היו לשם-דבר.


דני גויס לצה"ל בתחילת אוקטובר 1972. הוא רצה ללכת לקורס טיס, אך בגלל ליקוי קל באחת מעיניו, נמנע הדבר ממנו. הוצע לו להצטרף לצוות-קרקע של חיל האוויר, אך הוא סרב. תחת זאב התנדב לחיל הצנחנים ושירת בסיירת. כאשר נשאל מדוע לא ניאות להצטרף לצוות-הקרקע של חיל האוויר והעדיף ללכת לחיל קרבי, השיב: "אני רוצה להרגיש שאני עושה את העבודה הקשה במו ידי ולא להיות אחד שעומד מהצד…" כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים, הייתה יחידתו מוצבת בבקעה. "כשהערתי את דני ממנוחת הצהרים והודעתי לו שפרצה המלחמה, הביט בי בשלווה ובלא התרגשות", סיפר אחד מידידיו. "הוא לקח את המקלעון וכאשר לחצתי את ידו ואמרתי לו שישגיח על עצמו, חייך וביקש שלא אדאג…" שבועיים לאחר שפרצה המלחמה, הועבר דני לחזית תעלת סואץ. ביום כ"ח בתשרי תשל"ד (21.10.1973), כאשר חצה בנגמ"ש את התעלה כדי לפנות פצועים, פגע פגז בנגמ"ש והוא נהרג במקום. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בבאר-שבע. השאיר אחריו אם ושלוש אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי.

נועם ברנע – Noam Barnea (Blachinsky)

 noam-barnea.jpg


בנם של עדה ואהרון, נולד בבריסל, בלגיה ביום ל' בסיוון תשל"ז, 16.6.1977, אח צעיר לדנה ואלון. ההורים עלו מארגנטינה. בעת לידתו שהו הוריו בבריסל בשליחות ציבורית, ממנה שבו לארץ בהיותו בן שנה.


נועם היה ילד נפלא מן היום שפקח את עיניו. חייכני ויפהפה, כאילו אמר להוריו "הנה המתנה המופלאה ביותר ששליחותכם באירופה העניקה לכם." אמו קראה לו "ילד שמש", כביטוי לאנרגיה ולאור שהכניס לחיי הוריו. כבר בגיל רך התאפיין באנרגיה בלתי נדלית וסקרנות שלא ניתן היה להשביעה. היה תאב טיולים והתבונן בעניין עצום בכל פרח ולטאה, תוך שהוא חדור מוטיבציה להקדים את כולם, ולהגיע ראשון ליעד הבא. בהיותו בן שלוש וחצי, בעת טיול בערוצי הגליל העליון, כאשר סיפר המדריך על תכונותיהם של מיני העצים הרבים במקום, ביקש נועם להגיד גם הוא משהו על עץ, ולתדהמת כל חברי הקבוצה דיקלם, מתחילתו ועד סופו, את שירה של דתיה בן-דור – "איך זה להיות עץ?" על כך זכה למחיאות כפיים סוערות של כל המשתתפים.


לימודיו החלו בבית-הספר היסודי 'סירקין' בחולון. ילד מפותח מכפי גילו, שלמד במהירות וללא שום קושי, ובהפסקות היה משחרר את האנרגיה שאצר בכיתה. על כך סיפרה מורתו להוריו: "מתחת לכל ערימת ילדים בחצר ישנו נועם. הוא במרכז כל אירוע, ושובבותו לא יודעת גבול. הילדון שלכם הופך להיות מנהיג כנופייה. אני מציעה לכם להעבירו לכיתת מחוננים." תחילה דחו ההורים את הרעיון, אך כעבור זמן נענו לו ונועם התקבל לכיתת המחוננים של בית-הספר 'א.ד. גורדון' בחולון. כבכל מקום שהגיע אליו, השתלב נועם גם כאן בקלות ובמהירות. במסגרת זו קיבל נועם כלים משוכללים להמשך דרכו – שיטות לעבודה עצמית, דרכי חשיבה ועצמאות אינטלקטואלית. נוסף לכך השתתף בחוגי העשרה שונים – שחמט, טניס, כתיבה יוצרת, ספורט ועוד. עם סיום בית-הספר היסודי המשיך נועם לבית-הספר התיכון 'אילון' בחולון. חייו התנהלו באינטנסיביות עצומה. נוסף ללימודיו בבית-הספר, היה פעיל ביוזמות בית-ספריות וכן בנוער 'מרץ', היה חניך ואחר-כך מדריך בתנועת הצופים בחולון, השתתף בחוג סיור של החברה להגנת הטבע, שיחק כדורעף חופים, עשה סנפלינג, עסק בצלילה ובילה עם חבריו הרבים. הוא התפתח לעלם חמודות, נער יפהפה עם תאווה גדולה לחיים, שחוש הצדק שלו בהיר ומחודד, ורגישותו לזולת, ובעיקר לחלשים, לנזקקים ולבעלי חיים, מפותחת מאוד. חריף שכל, בעל זיכרון פנומנלי, כריזמה, שובבות, חוש הומור, נאמנות ונכונות להקרבה בלא חשבון, הליכה עם האמת שלו עד הסוף, או במלים אחרות – חוש מוסרי ללא פשרות, לשון חדה כתער, 'לא עושה חשבון' לאף אחד, בז לדרגות ולהיררכיה, ובעל יכולת אהבה מציפה.


בבית המשפחה חיים בדריכות את המציאות הפוליטית הסובבת, ובני המשפחה מוצאים עצמם מגויסים להפגנות למען השלום באזור, ולמען פשרה ודו-קיום עם הפלשתינים. בפרץ החיים של נועם נמצא מקום מכובד גם לביטויים הללו. הוא נקט עמדה בתנועה ובבית- הספר, התווכח ולא ויתר. בגיל שש-עשרה נבחר להשתתף כחבר במשלחת 'שגרירים צעירים', שיזמו משרד החוץ ומשרד החינוך. המשלחת מתפזרת ברחבי ארצות-הברית. נועם מופיע בעשרות בתי-ספר בדרום-מערב ארצות-הברית, בטולסה וסן אנטוניו. הוא מספר על ישראל ועל המשמעות של היות צעיר בישראל, על השירות בצה"ל ועל ההמתנה הדרוכה לקראתו. העיתונות המקומית מגלה עניין ומצטטת את דבריו של נועם. לאחר שובה של המשלחת לארץ, השתלב נועם מיד בשיגרת בחינות הבגרות. למרות היעדרותו מן הלימודים תקופה ארוכה, והעצה שניתנה לו על ידי מוריו, לדחות את הבחינות, הוא לא ויתר והחליט לגשת לכל הבחינות שסימן לעצמו לכיתה י"א (רובן ברמה של חמש יחידות). כאן התגלתה שוב יכולתו היוצאת מן הכלל להתמקד ולהתעמק. בבית-הספר השאיר נועם אחריו קשרי ידידות עמוקים, וחיבה גדולה של חברים וחברות, מורים ומורות ואף מנהל בית-הספר.


בסוף יולי 1995 התגייס נועם לצה"ל, התנדב לקורס טיס אך נפסל אחרי ה'צ'קים'. בעקבות אחיו הגדול, ביקש גם הוא להתקבל ליחידה לסילוק פצצות, יחידה יוקרתית בצה"ל. לאחר שסיים בהצלחה את קורס ההכשרה ליחידה, והפך ללוחם ביחידה לסילוק פצצות, היה נועם גאה מאוד וחדור מוטיבציה. משקלו ויוקרתו ביחידה טיפסו ועלו עם הזמן. בתחילת ספטמבר 1998 סיים נועם את שירות החובה בצה"ל והחל את שירות הקבע שלו. בתקופה זו תכפו והלכו העליות ללבנון, ופרקי הזמן ביניהן הלכו והתקצרו. בבית גברה הדאגה, ההורים היו חרדים מן המידע המרומז על הסכנות האורבות בדרום לבנון, והביעו זאת בקול רם, אך נועם השיב על כך באופן ברור ולא השאיר מקום לערעור: "חינכתם אותנו להתנדבות ולאמירת אמת. איך אסתכל על עצמי אם עכשיו איסוג? מה, אני אפקיר חברים, שהם מעטים כל כך בזמן הזה? לא בא בחשבון!" חופשות בבית הולכות ומתקצרות, אך להן תבנית קבועה – נועם מגיע, זורק את התרמיל ומסתיר את הנשק, 'טורף' את האוכל שהכינה אמו לכבודו ומיד רץ לחוף הים, לשחק כדורעף עם החברים, ולהתמסר קצת לתחושת חוסר הדאגה במרכז הארץ. "מה, אני אבזבז את החופשה על מנוחה?" היה משיב לאמו הדואגת על תוכחתה.


בפסח הגיע נועם הביתה לחופשה קצרה. צה"ל איפשר לו להשתתף בקורס הכנה, בן עשרה יום, למבחן הפסיכומטרי (שתוצאותיו המעולות הגיעו הביתה שבועיים לאחר נפילתו). נועם החל להכין את עצמו לקפיצה הגדולה שלאחר סיום השירות בצה"ל – הטיול הגדול בעולם, ואחר-כך הלימודים באוניברסיטה. עיניו נצצו לקראת הקיץ הנפלא ביותר בחייו. העלייה האחרונה ללבנון התבצעה כשבועיים לפני השחרור. הוא לא היה חייב בה, אך ביקש לעלות כדי להחזיר חוב לצה"ל, שאיפשר לו השתתפות בקורס ההכנה למבחן הפסיכומטרי. נועם גם הרגיש חובה מוסרית לעלות וללוות את הצוות הצעיר והבלתי מנוסה, ולקחת על עצמו את האחריות לפעילות המבצעית.


ביום כ"ו בניסן תשנ"ט, 12.4.1999, בשעה 16:29 נפל נועם במהלך פעילות מבצעית בלבנון, חמישה ימים בלבד לפני תום חוזה שירות הקבע שלו ושחרורו מצה"ל. צוות היחידה התבקש לבדוק זירת מטעני חבלה שהתפוצצו במהלך פתיחת ציר מספר ימים לפני- כן סמוך למוצב הבופור. הכוח לא היה מודע לעובדה כי בדרך אל הזירה, במרחק עשרות מטרים ספורים מן המוצב הניחו אנשי החיזבאללה מטענים בחסות החשכה. נועם, שנטל על עצמו את הפיקוד על ביצוע המשימה, עצר זמן קצר לפני נפילתו והסיג לאחור קבוצת חיילים שהיו בעקבותיו, ובכך מנע אסון גדול. על דש חולצתו ענד כפתור שנתנה לו אימו טרם צאתו: "לצאת בשלום מלבנון".


בן עשרים-ואחת היה בנופלו. רב סמל נועם ברנע הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בחולון. הותיר אחריו הורים, אח ואחות.


בני משפחתו ובית-הספר 'אילון' שבו למד נועם, ערכו מספר פעולות להנצחת שמו, ביניהן הוצאת עיתון לזכרו בבית-הספר ועריכת ערב לזכרו. מתוך הדברים שנאמרו ונכתבו על נועם לאחר מותו, עולה דמותו של צעיר בעל אישיות יוצאת דופן באיכויותיה.


כותב עליו סגן אלוף משה, מפקד היחידה: "…נועם ניחן בתכונות רבות אשר סייעו בידיו להיות דמות דומיננטית בפלוגה וביחידה כולה. מהן – כריזמטיות, יכולת אישית גבוהה, שאיפה לשלמות והקרנת ביטחון עצמי לסביבה כולה. בתפקידו כלוחם ביחידה, בלט נועם במקצועיותו ובנחישותו לבצע את המשימות אשר הוטלו על היחידה ועליו, תוך גילוי אחריות רבה. לא קל היה להיות מפקדו של נועם, שכן כאדם וכלוחם היה נועם בעל כושר ביקורת מפותח ביותר, ואת דעתו לא התבייש לומר גם במקרים שבהם הדברים לא נעמו למפקדיו ולחבריו. דווקא משום כך, ומשום שדרש רבות גם מעצמו, למדתי להעריך את נועם. מעטים היינו ומעטים יותר נשארנו, ולא במספרים יש למדוד זאת אלא בתחושות."


אליהו אסף, מנהל בית-הספר 'אילון', אומר: "את נועם הכרתי לאורך כל הדרך, למרות שלא הייתי מורה שלו. נועם היה אחד התלמידים הבולטים בבית-הספר, בעיקר בשל מעורבותו החברתית הגדולה. נועם הוביל את קבוצת המש"צים (מדריכי של"ח צעירים) והיה פעיל מאוד במערכת עיתון בית-הספר. אפשר לומר שבכל פעילות שלקח בה חלק הוא היה בין המובילים. נועם למד בכיתת המחוננים והיה תלמיד טוב, מנומס וחכם. פרח בין פרחים."


צילה שמש, מחנכת כיתת המחוננים בבית-הספר אילון, הספידה אותו ביום הקבורה: "…איך מבכים אותך, נועם, בלי שזה יישמע כמליצה?! שהיית המצפון של כולנו, שהיית יפה, חכם, אמיץ, תלמיד מחונן. כשכולם השתפנו אמרת את שלך, ובקול רם. כשאחרים בחרו בנוחיות אתה בחרת באתגר. שהיית מין אנרכיסט עם חובה לאומית, שלחמת למען הצדק כשאחרים נלחמו למען הכדאיות (או עדיין נלחמים שם מתוך קונבנציה של טמטום), שבטיול השנתי היית חייב לטפס על צוק שאין גבוה ממנו. איך מבכים את נועם בלי שזה ישמע מליצה?! אפשר להגיד 'הטוב שבבנינו', אפשר להגיד 'יפה הבלורית והתואר' ואפשר לצעוק – 'ראי אדמה כי היינו בזבזנים עד מאוד'. אמא ואבא של נועם אנא הרשו לי להיות שותפה באהבה הגדולה, בכאב הנורא".


ד"ר שמואל רפאל, מורהו של נועם לספרות והבעה בבית-הספר 'אילון', כותב במכתב להוריו: "דמותו של הילד החריף והשנון, דרוך המחשבה, בעל החלומות, התהיות ומראה הפלא, תלווה אותי עוד שנים רבות…"


אופיר רונן, חבר לשכבה ולחוגי סיור, מספר על נועם: "בכתה ט', בחוגי סיור, לכל אחד מאיתנו היה כינוי משלו. היינו קבוצה מאוד אנרגטית, והמדריך, דודי, היה לפעמים משתרך מאחור. כאשר היה דודי רואה שהוא מתחיל לאבד את הקבוצה מקדימה, היה צועק – 'נועם, תעצרו!'. גם אם לא היה רואה מי הוביל, זה היה ברור שכדי לעצור את הקבוצה, היה צריך לעצור את נועם. מאז דבק בו הכינוי. בכתה י"א הצטרף אלינו נועם לטיול בסיני. הוא לימד אותנו את כל המילים של 'ים השיבולים', ועשינו הופעה לפני הבדואים המשתאים. שיא הטיול היה בעלייה על הר אום שומר, טיפוס קשה של יום שלם אל נקודה, שממנה אפשר היה לראות את מפרץ-סואץ. נועם צעד בראש, אני הייתי אחריו. את השמועה המספרת שבאותו טיול טיפס נועם כל הדרך לפסגת האום שומר בלי להתנשף בכלל, אף אחד לא יכול לאמת, כי בכל הטיולים ראינו את נועם רק מהגב".


ביום השנה לנפילתו של נועם סיפר עליו אביו, אהרון, את הסיפור הבא: "'נועם עומד לחזור הערב ממחנה הקיץ, סע תביא אותו עם האוטו. הילד בטח מת מעייפות'. כך האם הדאגנית. 'מתי הוא חוזר?' 'לך תדע. מתישהו, קרוב לתשע-עשר בלילה'. אני נוסע לשבט התנועה. מפינת הרחוב אני כבר מבחין במשאיות, שחזרו ופורקות ציוד. איפה הילד? בחוץ מהומה. הורים באים לאסוף את הגיבורים העייפים. המכוניות קולטות את התרמילים, את שקי השינה והציוד האישי. הנערים והנערות נוחתים במכונית ההורה הממתין וכמעט מיד נרדמים. ונועם שלנו? במרומי אחת המשאיות אני מבחין בו. פורק ציוד. הוא פקעת פעילות, עובד כמו אחוז תזזית, נותן הוראות ומגייס מאמצים משותפים, כשהמאמץ הנדרש גדול מכוחותיו. הוא לא רואה אותי, כולו מרוכז בעבודה, דרוך כמו קפיץ. הוא שואב מהיכן שהוא כוחות נפש, ונשאר לגמור את העבודה, כי… כי… מישהו צריך לעשות את זה, כי אסור להפקיר את הרכוש הציבורי, כי קיבלת על עצמך אחריות ואתה לא בורח ממנה ויהי מה. שנים זכרתי את התמונה הזו של נועם על המשאית הפורקת, כשאני ממתין במשך שעות שיסיים את העבודה. במוחי לא עברה אף פעם המחשבה השטנית כי אי-פעם אצטרך לכתוב על כך ולתלות על זיכרון זה איפיון נוסף לדמותו של בני, כחלק של מעין פרידה אינסופית מחיים כל כך מבטיחים וכל כך לא ממומשים".

יוסף בס – Oscar (Iosef) Bass

Iosi Bes 


יוסף, בן מלכה וגדליה, נולד ביום כ"א בתשרי תש"י (14.10.1949) בבואנוס-איירס שבארגנטינה. את לימודיו היסודיים סיים בבית-הספר הממלכתי בבואנוס-איירס, ובמקביל למד בבית-הספר העברי על שם נחמן גזנג בעיר. בשנת תשכ"ג (1963) כשהיה כבן שלוש-עשרה, עלה ארצה עם משפחתו שהתיישבה בעיר רמלה. הוא סיים את לימודיו התיכוניים בפנימייה החקלאית בן-שמן. כאמור התחנך יוסי כבר מילדותו במוסדות העבריים של הקהילה היהודית שבעיר הולדתו, ספג בבית-הוריו מסורת יהודית לאומית ולמד לאהוב את עם ישראל ואת מדינת-ישראל. הוא היה תלמיד חרוץ ומצטיין, אחראי וממושמע, ואף דילג על שנת לימודים אחת בבית-הספר היסודי, הודות לכשרונותיו. בתקופת הלימודים בבית-הספר התיכון הצטיין יוסי בעיקר בספרות ובהבעה בכתב. הוא אהב לכתוב ולבטא מחשבות, דעות והגיגים. בארץ נתקל יוסי בקשיי קליטה ובקשיי הסתגלות ללימודים, בגלל השפה הזרה. לו. אולם יכולתו להסתגל למצבים שונים ולחברות שונות ולהתחבב על אנשים זרים, סייעה לו בראשית דרכו. הודות לגמישותו ולכוח רצונו הנחוש הצליח להתגבר על קשיי הלימודים. יוסי אהב מאוד את תקופת חייו בפנימיית בן שמן; שם הכיר למעשה את חבריו הטובים ביותר, ולכן שמר על קשר הדוק עם הפנימייה גם לאחר שעזב אותה. הוא אהב עת חיי החברה האינטנסיביים והיה שותף פעיל בהם – ארגן מסיבות, קישט את חדרי הכפר והנעים ערבים ארוכים לחבריו, בנגינה על גיטרה ובשירה בצוותא. יוסי הצטיין גם בעבודה המעשית בחקלאות בכפר. הוא החל את דרכו בעבודה ברפת, והשקיע בה מרץ רב ושעות ארוכות גם לאחר שעות העבודה המקובלות. הוא התייחס לעבודה במלוא הרצינות והאחריות, ונטל על עצמו תפקידים רבים, כגון מילוי מקומו של מרכז-ענף שנעדר ועוד. בבן שמן התגבש אופיו של יוסי, והחוויות שחווה שם השפיעו עליו מאוד. הוא למד לאהוב את עבודת האדמה, ליהנות מנוף המולדת, לטפל בבעלי-חיים ולחיות חיי שיתוף וחיי חברה. בתקופה זו נתגבשו תכונותיו הטובות של יוסי: יושרו, שאיפתו לשלימות עד כדי קיצוניות ודחיית כל פשרות, רגישותו הרבה לחברה ולאנשים ונכונותו לתרום וליצור למען החברה והזולת. בזכות שמחת החיים שלו, טוב-לבו ונועם דרכיו, הפך למוקד בחברתו. הוא הקדיש שעות פנאי רבות למשחקי הכדורגל, בעיקר כשוער, ולמרות ריחוקו מבית הוריו ולמרות שחייו בפנימייה היו מלאים סיפוק, היה יוסי בן נאמן ומסור למשפחתו, אהב והעריך את הוריו ואת אחיו.


יוסף גויס לצה"ל בראשית אוגוסט 1968 והוצב לחיל השריון. לאחר הטירונות ולאחר שהשתלם בקורס למפקדי טנקים, הוצב בתפקיד מש"ק טנק בסיני. את רוב תקופת שירותו במלחמת ההתשה, עשה יוסי בסיני, באזור התעלה. למרות הקשיים לא התלונן מעולם. הוא לא הרבה לדבר על חיי הצבא, ותמיד היה בטוח בכוחו של צה"ל ושיבח את כושר הלחימה שלו. זמן מה לפני השחרור עבר יוסי קורס הסבה ליחידת טנקים חדשים.


לאחר השחרור התקבל יוסי למכינה של אוניברסיטת ירושלים, להשלמת בחינות הבגרות, ועבר לגור במעונות הסטודנטים. יוסי אהב מאוד את ירושלים, למד להכירה והרבה לבלות בה. לאחר שסיים את לימודי המכינה החל בלימודי השנה הראשונה במקצוע הספרות העברית וכן השתתף בחוג ללימודים ספרדיים ודרום-אמריקניים. בתקופת הלימודים עבד יוסי כשליח חדשות במדור החדשות של שידורי-ישראל וחסך כסף, גם לצורך מימון הוצאותיו וגם לרכישת דירה. למרות שנעדר מהלימודים בגלל תקופת מילואים ארוכה, ואחר-כך חלה במחלה ממושכת, הצליח במאמצים רבים להדביק את הפיגור, ועמד בכל הבחינות בציונים טובים. היה סטודנט מקשיב ומגיב, רציני וערני, והודות לגישתו הרצינית ולהשתתפותו הפעילה זכה להערכת מוריו וחבריו לספסל הלימודים. במלחמת יום-הכיפורים השתתף יוסף בקרבות הבלימה נגד המצרים בחזית סיני. ביום י"ב בתשרי תשל"ד (8.10.1973), בקרב שהתחולל צפונית-מזרחית לאגם המר הגדול, נפגע הטנק של יוסי והוא אבד. כעבור כחודש נמסרה למשפחתו הודעה שהוא נעדר. רק לאחר חודש נוסף של חששות ותקוות, נודע שיוסי נהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בהר-הרצל. השאיר אחריו הורים ואח.