יוחנן אילתי (בנדלמן) – Juan (Iojanan) Bendelman

 

בן אברהם ופני. נולד ביום כ"ב באייר תרצ"ט, 11.5.1939, בבואנוס איירס שבארגנטינה, שם סיים את לימודיו בבית הספר היסודי. הוא היה חניך בתנועת "הבונים" ושהה בהכשרה במשך שנה אחת. בשנת 1963 עלה לארץ ובתחילה עבד בבית חרושת. לאחר תקופה קצרה עבר לגור באשדוד ועבד בנמל.

הוא גויס לצה"ל ביוני 1964. אחרי נישואיו עבר לגור באילת, יחד עם אשתו, ומצא שם עבודה. כעבור שנה ומחצה עברו בני הזוג להתגורר בבאר שבע, שם הצטרף לצבא הקבע. עם שחרורו מצה"ל עבד בדואר באר שבע. כאשר נקרא לשירות המילואים הוכיח מסירות רבה לתפקידו והיה אהוד מאוד על חבריו לנשק. ביום כ"ה באייר תשכ"ט, 13.5.1969, נפל באזור תעלת סואץ. הניח אישה ובת. הוא הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בבאר שבע.

Hijo de Fany y Abraham. Nació el día 11.5.1939 en Buenos Aires, Argentina donde terminó sus estudios primarios. Fue miembro del movimiento juvenil "Habonim" y participó durante un año en el programa de formación de instructores (madrijim). En el año de 1963 emigró a Israel y al comienzo trabajó en una fábrica. Tras un breve período de tiempo pasó a residir en Ashdod y trabajó en el puerto.

Iojanan fue incorporado al Ejército Israelí en Junio de 1964. Después de su matrimonio pasó a residir en Eilat junto con su esposa y encuentró trabajo. Tras año y medio pasaron a vivir a en Beer Sheva. Luego de terminar el ejercito regular, trabajó en el correo de Beer Sheva. Cada vez que fue llamado a cumplir con el servicio de la reserva demostró gran devoción a su papel y era muy querido por sus compañeros de armas. El día 13.5.1969 murió en la zona del Canal de Suez. Dejó esposa e hija. Fue sepultado en el cementerio militar de Beer Sheva.

אליעזר קובילר – Eliezer Kobiler

 

בן חנן ואאידה. נולד ביום כ"א באייר תש"י (8.5.1950) בפרנה שבארגנטינה. שם קיבל את ראשית חינוכו עד אחרי גמרו את לימודיו בכיתה ב' בבית-הספר היסודי. בשנת 1957 עלה לארץ עם הוריו שהתיישבו ברחובות ושם התחיל את לימודיו העברים בבית- הספר היסודי על שם וייצמן. בשנת 1961 עברו ההורים לכפר-אביב שליד גדרה ושם למד בבית-הספר האזורי, סיים את לימודיו בו ונתקבל לבית-הספר התיכון המקצועי "אורט" ברחובות. נער צנוע היה בבואו לבית-הספר "אורט" ונחבא אל הכלים. תחביביו היו איסוף בולים ומטבעות. עדין-נפש היה ומטבעו נהג בצניעות ומתוך מבוכה שאל: האם אוכל ללמוד במחלקה לאלקטרוניקה? פנים מחייכות היו לו תמיד ודמותו נעמה לכל מי שבא עמו במגע. הוא הוכיח את עצמו כמוכשר – ומבחניו ואף ציונו יוכיחו. הוא הצליח בלימודיו והיה מקובל על מוריו כתלמיד טוב ועל חבריו – כרע מסור; חביב היה על הכל בשל תבונתו, השקט שלו ומנהגיו. מסודר היה ותמיד מילא את המוטל עליו גם כשהיתה המשימה קשה. הוא סיים את לימודיו שמח, יחד עם הוריו, כי הנה נתגשמה שאיפתו להיות בוגרה של מחלקת האלקטרוניקה. מאוד השתוקק לעסוק במקצועו אך בהגיע מועד גיוסו לצה"ל באוגוסט 1968 לא רצה להיות ביחידת שירותים, בטענו: "בכך יוכל לעסוק גם נכה! מקומי הוא ביחידה קרבית". אך בקשתו לא ניתנה לו והוא הוצב לחיל-הקשר. אבל עוד הוא בשירות-חובה מצא את מותו ביום כ"ד באדר תשכ"ט (14.3.1969) בשעת מילוי תפקידו. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות שבגדרות (כפר-אביב).

משה נאיהאוז – Moises Najchaus

     

בן מנדל ורבקה. נולד ביום ז' במרחשון תש"ה (24.10.1944) בבואינוס-איירס אשר בארגנטינה. הוא גדל בבית צנוע ואת חינוכו היהודי-הציוני קיבל בתנועה שאליה השתייך מגיל תשע. אחרי שסיים את לימודיו בבית-ספר היסודי למד חלק מלימודיו התיכוניים בשעות-הערב כי את היום הקדיש לעזור בפרנסת המשפחה. מגיל צעיר קיבל על עצמו אחריות ופיתוח פעילות אינטנסיבית במסגרת התנועה. בשנת 1962 נסע לארץ כדי ללמוד בקורס מדריכים מחוץ-לארץ וכאן גובשו דעותיו. בימי שהותו בארץ בקורס למדריכים התעניין בנעשה מחוץ לתחום המסגרת הלימודית וההכשרה בקיבוץ וכך נוצרה אצלו דעה מעשית ביחס להדרכה ולעלייה מחוץ-לארץ. נסיונותיו איפשרו לו להשתלב בעצמו עד מהרה במערך העשייה והחברה. בתום קורס המכון חזר לארגנטינה והיה מדריך וראש-"קן" וגם מילא תפקידים מרכזיים בשכבות, בחינוך ובאירגון. בשנת 1965 יצא בשליחות לצ'ילה ושם סיים את עבודתו כעבור שנתיים. כל ימיו נטה למשחק ולבמאות וגם עבר קורס במשחק ובבמאות בארגנטינה. בשובו מצ'ילה, כתום שליחותו, עלה לארץ בראשית 1967 והצטרף לחבריו מגרעין "למקור" שהשלימו את המשק. מלבד העבודות השונות במשק, שבהן השתתף, נעשה פעיל בחוג הדרמטי ועסק בבמאות, שכן אהב פעולות בשטח זה. במשך זמן קצר שלשהות במשק הספיק להכות שרשים עמוקים במקום ומצא את מקומו בין החברים. במשק נוכח משה כי בהצטרפו לחיי-קבוצה יוכל להגיע להגשמת חזונו האישי. משה ידע להאציל מיפי-רוחו על סביבתו בקבוצה והופעתו שפעה להט-נעורים ולבות החברים ובתיהם היו פתוחים בפניו. עקב התחייבויותיו וחובותיו הנפשיות לתמוך בהוריו הקשישים שנשארו בארגנטינה נאלץ משה להשלים את השכלתו הפורמלית מתוך מאמצים רבים. הוא אמנם היה בעל ידיעות רחבות אבל ראה צורך להשלים אותן. היה לו חוש-ביקורת חריף לגבי תופעות בחיי-הקיבוץ ולא חשש להביע את דעותיו בגלוי, כי אמונתו בדרך החיים שבה בחר ואהבתו לה היו גדולות. שנה אחת שהה בבית ולאחר-מכן, ביולי 1967, גויס לצה"ל ויצא לנח"ל. לתקופת השל"ת חזר ועד מהרה השתלב בשטחי-החיים השונים במשק. למן היום הראשון בניצנים החלה נוכחותו להיות מורגשת. הרגשתו היתה תמיד "בבית" והוא עמד איתן בפני קשיי הקליטה וההסתגלות. הוא לא ביקש דבר לעצמו וכל דרישתו הצטמצמה בנושא אחד: להתגייס ככל האפשר מהר יותר. הוא ידע כי זאת חובתו אך בינתיים רצה לקבל הדרכה כיצד עושים זאת ומדוע עושים זאת ומדוע עושים אחרת. הוא נקלט בחיי-המשק, בעבודה, בועדות ובחוגים ובפעילותו הכללית השאיר את חותמו רב החן והחיוך הקורן. בין תכניותיו לעתיד רצה להעלות את הוריו וליישב אותם בקרבתו – בניצנים. לשם כך ביקש למהר ולהשלים את שירותו הפעיל כדי שיוכל לקבל את הוריו כאזרח כי לא רצה לשתף אותם בדאגה מיותרת. אבל ביום ד' באייר תשכ"ט (22.4.1969) נפל בקרב באיזור תעלת-סואץ בשעת חילופי-יריות עם חוליה מצרית. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי שעל הר-הרצל בירושלים.

ישראל בליי – Israel Blay

 

בן ברל ואלזה. נולד ביום ח' בתמוז תש"ו, 4.7.1946, בברזיל. השתייך לגרעין "השומר הצעיר" שם. לאחר מלחמת ששת הימים החליטו חברי הגרעין להחיש את עלייתם לארץ ובשנת 1967 עלה לארץ בתוכם. לאחר שעשו את תקופת הכשרתם בקיבוץ יקום נקבעו כהשלמה למשק החורשים. בינואר 1968 גויס לצה"ל והוצב לחיל השירון. ישראל היה חייל מסור וחבר למופת שהיה אהוד על מפקדיו ועל חבריו לנשק. ביום כ"ו בניסן תשכ"ט, 14.4.1969, נפל באיזור תעלת סואץ. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות שבקיבוץ החורשים.

Filho de Berl e Elza. Nasceu no dia 8 do mês de Tamuz 5706, 4.7.1946, no Brasil. Participou do Movimento “Hashomer Hatzair. Depois da Guerra dos Seis Dias os membros do grupo decidiram apressar a Aliá a Israel e no ano 1967 fez aliá . Depois de um tempo de experiência no Kibutz Yakum se integraram ao Kibutz Horshim. Em janeiro de 1968 entrou ao exército, como tanquista. Israel era um soldado dedicado e um exemplo de amigo, querido por seus comandantes e amigos. No dia 26 do mês de Nissan 5729, 14.4.1969, morreu na região do Canal de Suez. Foi enterrado no Kibutz Horshim

רון בר ינאי – Ron Bar Inai

 

בן יעקב ואווה. נולד בשנת תש"ט (1949) בצ'ילה. בשנת 1959 עלה ארצה עם משפחתו שהשתקעה באילת. הוא למד בבית הספר היסודי ובבית הספר התיכון המקיף – שניהם באילת. הוא התעניין במדעים ובספרות כאחד ומצא גם עניין רב בהיסטוריה. מלבד איסוף בולים, שהיה אחד מתחביביו, עסק גם באיסוף מאמרים וידיעות על טיסות לחלל. לאחר שנפל ציינה המחנכת שלו בבית הספר אחדות מתכונותיו המצוינות של רון: "רון היה נער שקט, נחבא אל הכלים ולא ניתן לי לעמוד על אופיו אלא בסוף שנת הלימודים, עת יצאנו לשירות לאומי בקיבוץ שובל. מסתבר שרון נענה לכל פנייה, תורנות, התנדבות, עזרה וסעד – – – שנתיים מאוחר יותר מצאנו עצמנו, הכיתה ואני, נוסעים שוב לשירות לאומי – בדגניה. זה היה ערב פסח 1967 ועדים היינו ליריקות האש מתל אחד שברכס הגולן, הנראה כמצודה שאיננה ניתנת לפיצוח. רון שמר עלי מכל משמר, נכון לציית לכל בקשה, אמורה או מרומזת – – – רון היה נאמן וחרוץ, דורש הרבה מעצמו ומאחרים, בעל חוש אחריות כמבוגר ואף למעלה מזה. מלחמת ששת הימים הוסיפה דאגה פרטית לדאגותיו של רון; יורם אחיו היה בחזית בסיני. אז גיליתי בו צד שלא חשבתי עליו: רגש של אשמה, אשמה שהוא יושב על ספסל הלימודים ואילו יורם ואחרים מסכנים את חייהם במשמר על המולדת. שוחחנו רבות בנושא זה וניסיתי להסביר לו כי לכל דבר שעה משלו – – – על אומץ רוחו יעיד המקרה שקרה באחד השיעורים להיסטוריה. רון הביע את דעתו שאין הוא שבע רצון משיטת ההוראה שלי. התלמידים נדהמו למשמע אזנם – אך אני הבנתי לרוחו. הסברתי לתלמידים כי אין לרון כל כוונה לפגוע בי, שכן הוא רוצה להתקדם במהרה במקצוע. ואז הצעתי לו דרכים ללכת בהן ולהוסיף דעת, ושאר התלמידים יתנהלו לאיטם כמו שעשו לפני כן". בסוף דבריה מציינת המורה-המחנכת: "הוא היה היסטוריון בעל כושר ניתוח ויכולת היקש ומאידך גיסא התעניין במתמטיקה, במחקר החלל ובפיסיקה". מלחמת ששת הימים השפיעה על רון השפעה עזה, והוא החליט להפסיק את לימודיו באמצע ולהתגייס לצה"ל לפני המועד. עד לגיוסו יצא לעבודה, לחסוך כסף כדי שיוכל לשלם את שכר הלימוד לבגרות, שרצה להשלים תוך כדי שירותו. כן סיים בהצלחה קורס כתיבה במכונה, מתוך מחשבה כי ידיעה זו תקל עליו את הלימודים באוניברסיטה לאחר השירות. בהמלצות שנתנו לו לאחר סיום הקורס נאמר: "- – – סיים קורס זה בהצטיינות מעל למשוער ובהישגים מעל גבול היכולת. ממליצה עליו לכל עבודה בעלת רמה גבוהה".
רון גויס לצה"ל במחצית נובמבר 1967 והוצב לחיל השריון כתותחן טנק. בשעה שחבריו לכיתה סיימו את לימודיהם שיגר רון מכתב לחברו ובו כתב: "עם סיומה של תקופת הבחינות התחילה תקופה חדשה ושונה לחלוטין. רבים מן החבר'ה עומדים להתגייס, המיעוט ימשיך ללמוד – איש איש בדרכו ימשיך. כעת תבוא שעת הפרידה מן החברים הקרובים – – – ומרגישים צער ומצוקה. עדיין אין אתם מרגישים בזאת אך בקרוב תטפח המציאות על פניכם באכזריות. איני מגזים בדברי; זאת אני אומר מתוך ניסיון. לא יעבור זמן רב ותסתגלו למצב החדש שנוצר. – – – בחיי כל אחד מגיע הרגע בו הוא עושה חשבון הנפש: 'מה עשיתי?' מאז מלחמת ששת הימים הרהרתי בדברים רבים בקווים כלליים אשר הינחו אותי ובעקרונות חיים רבים ושונים. ככל שהעמקתי באותו ים של מחשבות חדרה עמוק להכרתי העובדה שאני מבזבז את זמני, שיכול אני להביא תועלת במקום אחר ועם זאת לסיים את לימודי. מלחמת ששת הימים הביאה אותי להפסקת הלימודים ולהתגייסותי לצה"ל. כעת אני עושה את אשר בחרתי. איש לא כפה עלי זאת: אני חופשי להחליט אך נתון ללחץ חזק מצד ההורים ויתר המשפחה. זה לא היה קל להחליט. עשרות גורמים השפיעו עלי. לעזוב את המשפחה לא רציתי; לעזוב את אילת לא רציתי – ולעזוב אתכם לא רציתי, אז היה קל להמשיך בדרך בה הלכתי – ולהיות עם המשפחה. ובכל זאת החלטתי לעזוב ולהתגייס. נסו להבין זאת: לא הייתה זו החלטה פזיזה, ללא שיקולים; השקעתי הרבה זמן במחשבה עד להחלטה. חושבים אתם שבחרתי בדרך הקלה? זאת הדרך הקשה! מעטים האנשים הקרובים אלי שהבינו אותי ולא ניסו ללחוץ עלי לשנות את החלטתי. הורי לא יכלו שלא ללחוץ עלי, כי אין הם יכולים להיות אובייקטיביים. בסוף שכנעתי אותם פחות או יותר, כך שהיונים והנצים הגיעו לעמק השווה. – – – אני מקווה שכולכם תצליחו (עם סיומן של שתים-עשרה שנות הלימוד) , כי אם ייכשל מישהו, קשה יהיה להתגבר על המכשולים אשר יעמדו בדרכו. לכן השקיעו מאמץ ואל תבזבזו אף רגע בימים הבאים, כי עומדים אתם בפני מבחן בו יראו מוריכם והוריכם אם המאמץ והעבודה, אשר השקיעו בכם, כדאיים היו – – – אני מקווה כי הבנים יתגייסו כולם לחילות קרביים אם הם מסוגלים – ואם יש להם כושר הרי שיתנדבו לחיל קרבי. הסיפוק והגאוה לא יאחרו לבוא. מהבנות אי אפשר לדרוש להתנדב לחיל קרבי אך הן יכולות למלא תפקידים חשובים ביותר. לחברי, אשר יעלו במשך הזמן בסולם הדרגות, אסור לשכוח כי פעם היה כל אחד חייל פשוט. אני חייב להיפרד מכם כי מועד השמירה מתקרב. – – – עלו והצליחו". למרות הקשיים שבלימוד תוך כדי שירות ביחידה קרבית, עמד בבחינות הבגרות. יחד עם זאת התבלט בין חבריו ובמסירותו, ביעילותו ובנכונותו לבצע כל משימה כתותחן טנק. בהמלצת מפקדיו נשלח לקורס מפקדי טנקים. ביום כ"ט בתמוז תשכ"ט (15.7.1969) מת מפצעיו שנפצע יום קודם לכן בדרום הגולן מיריות האויב. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות באילת. בבית הספר בו למד הוקמה פינת זיכרון; כן הוקמה ספריה על שמו בדואר אילת.

דרורי גלבוע – Drori Gilboa

 

בן יעקב וגיקה. נולד ביום ו' באב תש"ח, 11.8.1948 במכסיקו-סיטי, בירת מכסיקו, ועלה לארץ בשנת 1955 עם משפחתו, שהתיישבה בקיבוץ יד מרדכי. הוא התחיל ללמוד בבית-הספר היסודי בקיבוץ ונמנה עם חברת הילדים בקיבוץ. הוא היה חבר טוב וקשור מאוד לחבריו, שהעריכו אותו. אף כי ידוע היה כעומד על שלו וכעקשן, היה מקובל על חברתו. דרורי נמשך לכל היפה בטבע. בהיותו טהור בהליכותיו היה תובע זאת מן הסביבה ובשעה שנראה היה לו כי מקפחים איזה ערך יקר לו, יצא למאבק כאילו על כבודו שלו, אפילו כאשר הדבר פגע במוסכמות המקובלות על החברה. היה צורך לשכנע אותו בנימוקים מתקבלים על דעתו ולא להכניעו בתוקף סמכות. כאשר הוריו עקרו לבאר-שבע, המשיך את לימודיו בבית-הספר "נתיבות" שם. הוא הצטרף לתנועת "השומר הצעיר" בבאר-שבע והיה חבר באגודת רוכבי האופניים של "הפועל". בבאר-שבע חש את ההבדל באורח החיים בין העיר לבין הקיבוץ. לאחר שסיים את לימודיו היסודיים התחיל ללמוד בבית-הספר התיכון המקיף א' שבמקום ובשובו ליד מרדכי סיים את לימודיו התיכוניים בקיבוץ. דרורי חזר לצור מחצבתו ועד מהרה נקלט בין החברים כאילו מעולם לא עזבם. הוא היה איש ההומור הטוב וחבריו אהבו להיות בחברתו. כן היה איש שיחה נעים ודבריו היו קולחים ללא מעצור. הוא ידע לקשור קשרי ידידות אמת וכן ידע להעריך נכונה את יכולתו. הוא היה בעל ביטחון עצמי ולא ידע רגשי נחיתות מה הם. פשוט היה בהליכותיו ומלא שמחת חיים.
דרורי גויס לצה"ל בנובמבר 1966 והוצב לחיל השריון. לא בקלות כבש את מקומו במציאות החדשה, אך רצונו עמד לו והוא גבר על המכשולים. כאשר החליט להתמודד עם האתגר של בית הספר לקצינים, הצליח גם בכך. דרורי נמנה עם המצטיינים שבבוגרי הקורס. מלחמת ששת הימים פרצה כמעט בראשית דרכו הצבאית ובה הגיע לקווי החזית בטבילת אש קשה. כאשר סיים את קורס הקצינים הוצב בעמדת פיקוד ברמת הגולן ודאג לפקודיו ככל יכולתו. מן הרמה עבר לבקעה וידע את טעמה של לחימה קשה. בינתיים התקרב מועד שחרורו מצה"ל ואז התנדב לשרת תקופה נוספת בגלל חוסר במפקדים מנוסים ובייחוד בחזית התעלה. כאשר ביקשו את דרורי לחתום למספר חודשים של שירות קבע למען יוכל לתרום מנסיונו הקרבי בחזית התעלה, השיב: "ראשית, איך יכול אני לעזוב את הפלוגה לפני שהם יורדים לתעלה? ושנית: חברי הטוב מהמשק נפל בתעלה לפני זמן קצר ועלי להשלים את מה שהוא עשה שם". ודרורי קיבל את ההצעה. ימים אחדים לאחר שירד אל החזית הזאת, ביום ו' בכסלו תש"ל (16.11.1969), נפל באזור תעלת סואץ כתוצאה מפגיעת האויב. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות ביד מרדכי.

מרדכי גידור (גייגר) – Mordejai Gidor (Geiger)

 

בנם יחידם של מוריץ וצילה. נולד ביום כ"ג במרחשון תרצ"ח (28.10.1937) בווינה, בירת אוסטריה. לאחר שהוריו ברחו מפני צבאות היטלר בשנת 1938, עברה עליו ילדותו במונטוידאו שבאורוגואי והוא למד בבית ספר יסודי שם. בשנת 1950 עלתה משפחתו ארצה ובמסגרת "עלית הנוער" נתקבל מרדכי לבית הספר של "הכפר הירוק" ובו התחנך עד שהגיע עד לגיל 17. אז נכנס ללמוד בבית הספר הטכני של חיל האויר ורכש את מקצועו – חשמלאי מטוסים. מרדכי ניצל כל הזדמנות כדי להרחיב את השכלתו והגיע להישגים נכבדים. הוא סיים בהצלחה את לימודיו בקורס של ארבע שנים בפוליטכניקום. כך עברו חייו בלימודים ובהכשרה לקראת העתיד.
הוא גויס לצה"ל במחצית נובמבר 1956 והתנדב לשרת בחיל האויר. כל תקופת שירותו – בשירות חובה ובשירות קבע – עסק בחשמלאות מטוסים. היה חייל ובעל מקצוע מעולה ובזכות זאת התקדם בצבא, עלה לדרגת רס"ר ונשלח לקורס קצינים. תכונותיו הבולטות היו חריצות, אחריות ונכונות לסייע לזולת ומשום כך רכש לו ידידים רבים. נותר לו מעט פנאי והוא הקדישו לפעולות ספורטיביות ולתחביבים – ובמיוחד לצילום. ביום ל' בסיון תשכ"ט (16.6.1969), בזמן היותו בקורס קצינים, נפל בעת מילוי תפקידו. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בחיפה.

אבא (אבי) קושניר – Abel Kuszner

 

בן יעקב הכהן ז"ל וחנה. נולד ביום י"ג בתמוז תש"י (28.6.1950) במונטוידאו שבאורוגואי ועלה ארצה עם משפחתו בשנת 1963. אבא למד בבית-הספר היסודי ע"ש ח.נ. ביאליק במונטוידאו וסיים לימודיו בתלמוד תורה 'מחזיקי הדת' במונטוידאו. מילדותו היה חבר בתנועת 'הנוער הציוני' ואף למד אידיש והתעמק בלימודי הדת היהודית. אבא היה תלמיד טוב והצליח בלימודיו. כעבור שנה לעליתו ארצה החליטה המשפחה לחזור לאורוגואי שם נפטר אביו של אבא. במונטוידאו עבד כרוכל במשך שנתיים, אך רצונו לשוב ולחיות בישראל התגבר בו מיום ליום, ובהיותו בן 17 עלה בגפו לישראל והשאיר אחריו באורוגואי את אימו האלמנה.
אבא גויס לצה"ל בחודש מרץ 1968 והתנדב לשרת בנח"ל. לאחר הטירונות נשלח לקיבוץ "עין השלושה", שם שרת עד יומו האחרון. ביום כ"ח באדר תשכ"ט (18.3.1969) נפטר טוראי אבא בעת שירותו והובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין שבקיבוץ עין השלושה. הוא השאיר אחריו אם ושני אחים: אח תאום סימון והאח הגדול מריו.

אריה לאון קנר – Leon Kanner

 

אריה לאון (אריק), בן קלרה ומרקוס, נולד באורוגוואי בח' בסיוון תש"ח (15.06.1948). הוא היה בן הזקונים במשפחתו, אחיהן של מרים, אירית ורחל. הוריו של אריק היגרו מאירופה לאורוגוואי בשנות השלושים המוקדמות והשתקעו בלאס פיאדרס, העיירה בה נולד, גדל והתחנך.
אריק למד בבית ספר "ארטיגס" ובתיכון המקומי. היה תלמיד מצטיין, שכבר מגיל צעיר חיפש דרכים נוספות להעשיר את השכלתו. באופן עצמאי למד את השפה האנגלית, למד ציור והשתתף בכמה תערוכות ארציות של ציורי ילדים.
בהיותו תלמיד תיכון הירבה אריק לעסוק בעיתונאות כתחביב. הוא ערך את עיתון בית הספר ואת רדיו בית הספר, ואף המציא עיתונים הומוריסטיים משלו שנכתבו ואוירו במעשה ידיו. עם הזמן הרחיב את התעסקותו באמנות הפלסטית, מציור לפיסול בגיר ולעשיית מסיכות.
זמן ומרץ רב הקדיש לצילום, השתתף בכמה תערוכות צילומים ואף החל לעסוק בצילום במסרטת קולנוע. גם בבוטניקה התעניין, ואף הקים בביתו מעבדה קטנה לניסויים בתחום. בהיותו בן 15 רכש גיטרה, זו ליוותה אותו בנאמנות עד יומו האחרון. אריק אהב לשיר, במיוחד שירי עם, ובמסיבות ידידים היה מנגן ושר.
אריק גדל בבית ציוני. בנעוריו עלו אחיותיו לישראל זו אחר זו, והוא עצמו הצטרף לתנועת "השומר הצעיר" והתכונן לעלייה. את עתידו ראה כחקלאי בישראל, ובהיותו בן 16 החל בלימודים קדם-אוניברסיטאיים במגמת החקלאות. חודשים ספורים אחרי תחילת לימודים אלה קיבל מלגה לשיפור ידיעותיו בשפה האנגלית מטעם שגרירות ארצות הברית. הוא נסע לברייטון שבמישיגן, שם התגורר במשך חצי שנה אצל משפחה מקומית ולמד חקלאות בבית ספר מקומי. נסיעה זו עשתה עליו רושם רב והוא לא שכחה מעולם.
עם שובו של אריק לאורוגוואי עלו הוריו לישראל. אריק נותר אצל קרובי משפחה כדי להשלים את לימודיו הגבוהים. ביום השני למלחמת ששת הימים הוא עלה על אונייה שהפליגה לישראל – איש מקרוביו לא הצליח להניאו מצעד זה. אריק עמד על כך כי דווקא בתקופה קשה כזו מקומו של היהודי במדינת היהודים.
עם הגיעו ארצה הצטרף לגרעין בקיבוץ המעפיל והחל בלימודי השפה העברית. הוא לא זנח את עיסוקיו באמנויות השונות, וזמן קצר לאחר בואו לארץ הספיק לצלם סרט מצוייר קצר בשם "הגשם הראשון", אשר זיכה אותו בתחרות ארצית של קולנוע לנוער. מצלמתו הקנתה לו שם בין מכריו. עמה הנציח חוויות משפחתיות באהבה רבה ועמה תיעד את תאטרון הבובות שהפיק להנאתם של הדור הצעיר במשפחתו, תאטרון שהפך למסורת.
בחודש נובמבר 1968 פנה אריק ללימודי חקלאות באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא התקבל ללימודים לאחר ששיפר את העברית שבפיו באולפן "מצדה" בבאר שבע ולאחר שעבד תקופת מה, במקביל, במכון לחקר הנגב. בירושלים הכיר את חברו לחדר ולספסל הלימודים, אדי יופה. השניים התיידדו ויחד נהגו לטייל בירושלים – אריה הירבה לצלם, ולתעד את העיר ואת יושביה.
בשעות הצהריים של יום שישי ג' באדר תשכ"ט (21.02.1969) נמצאו אריק וידידו אדי בשופרסל שברחוב אגרון בירושלים. הם ביקשו לקנות מצרכים לטיול שתכננו בהרי ירושלים. פצצה, שהועברה לתחומי ישראל על-ידי איש כמורה והונחה בידי מחבלת ערבייה, מורה במקצועה, בתוך קופסת סוכריות בחנות, התפוצצה. הפיצוץ גרם לפציעתם של תשעה אנשים, ולמותם של אריק ושל ידידו אדי.
אריק היה בן 20 במותו. הותיר הורים ואחיות. הובא למנוחות בבית העלמין בגבעת שאול, ירושלים.